עת שערי רצון / כורדיסטן - צ'לא / יחזקאל זכריה
כורדיסטן - צ'לא
להאזנה|
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ: וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ: וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם: וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ: וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה: וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה: וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא: וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ: וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה': וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. |
|
הפטרת פרשת מצורע מציגה לנו סיפור מפרק ז בספר מלכים ב, סיפורם של ארבעת המצורעים בעת המצור על העיר שומרון שבישראל. ברוב המנהגים מתחילים בפסוק ג. התימנים והאיטלקים מתחילים בפסוק א, שבו נבואה מקדימה של אלישע, שתתגשם בהמשך הסיפור. הם גם מוסיפים פסוק להפטרה (מלכים ב יג, כג). בפסוקים המופיעים מעט לפני ההפטרה מתואר רעב גדול בשומרון, ויהורם מלך ישראל מוצג כחסר אונים המנסה להטיל את האשמה על הנביא אלישע. לשליחיו של המלך המגיעים אל ביתו, מבטיח אלישע ישועה מיידית, וכך נפתחת ההפטרה אצל התימנים והאיטלקים. הוא מנבא כי מחירה של סולת יחזור למחיר שפוי, כבימי שגרה. זו נבואה חריגה באופטימיותה: בתוך יממה בלבד תהפוך המציאות משפל רעב קיצוני לשפע בשער שומרון. השליש הספקן מגיב בייאוש, ואלישע מנבא את עונשו: הוא יראה, אך לא יאכל. מהלך הסיפור מציג ארבעה מצורעים היושבים מחוץ לעיר – דמויות שבריריות, מנותקות מהחברה, אך גם חופשיות לפעול ביוזמה. עמידתם בין חיים למוות מביאה אותם להחלטה רדיקלית: ליפול אל מחנה ארם, דבר שעשוי להביא להצלתם אם יקבלו מזון. כשהם מגיעים, הם מגלים שמחנה האויב ננטש, בעקבות קול על־טבעי שהאל השמיע באוזני הארמים והביא אותם לברוח מן המחנה בבהלה. בתחילה הם נמשכים אל הביזה והשפע, אוכלים, שותים, לוקחים כספים ומחביאים. אך הם מבינים כי מדובר באירוע גדול, ב"יום בשורה", והם מחליטים להביא את הידיעה אל בית המלך. המלך מקבל את הדברים בחשדנות ובטוח שמדובר בתחבולה. רק לאחר שליחת שליחים רכובים על סוסים לבדיקה מתבררת האמת, והעם יוצא לבזוז את המחנה הנטוש. נבואת אלישע מתגשמת במדויק: סאת סולת נמכרת בשקל, ועונשו של השליש אכן מתממש באותה רמיסה שנצפתה בנבואה. הגאולה, כך נראה, מגיעה בנסיבות שהן מעבר למציאות הפיזית, ודווקא הַמֻּדָּח והַדָּחוּי הופך לשליח הגאולה, שמביא את הבשורה אל בית המלך ואל העם. הגאולה מתרחשת שלא באמצעות פעולה צבאית או פוליטית, אלא ביוזמה פשוטה של מודחים ודחויים, שהופכים, מבלי שהתכוונו, לשליחי גאולה. הסיום בתיאור מוות ובפרט במילה הספציפית "וימות" חריג מהמגמה לסיים את ההפטרה בדבר טוב; ייתכן שלכן הוסיפו התימנים והאיטלקים להפטרה פסוק מפרק יג, אף שאיננו קשור לעלילה, המתאר את רחמי האל על עמו במלחמתם מול ארם. מחלת הצרעת, המתוארת בהרחבה בפרשה, היא מעבר למחלה פיזית – היא נתפסת כבר במקרא ובהמשך אצל פרשניו כמחלה הקשורה בנסיבות רוחניות, מחלה שכדי להירפא ממנה צריך החולה לעבור טרנספורמציה עמוקה. הצרעת פושה אף בבגד ואף באבני הבית, וכל הופעה כזו יש בה כדי לסמל על עומק החטא הדורש תיקון. אין די ברופא, נדרשת דמותו של הכהן או הנביא אשר פועל במרחבים הרוחניים. הסיפור שמופיע בהפטרה מאפשר לנו הצצה ישירה אל מציאות החיים של מצורעים בחברה, אנשים שנדחקו מחוץ למחנה, ואולי דווקא בשל כך, אין להם כבר מה להפסיד והם נכונים לפעול במקומות שאדם מן השורה נמנע מלהגיע אליהם. מתוך כך, יש להם אפשרות גם להיות בהיסח הדעת אלה שמצליחים לשנות את המציאות ולהפוך אותה על פניה. |
| כותר |
הפטרת מצורע: וארבעה אנשים / כורדיסטן - צ'לא / יחזקאל זכריה |
|---|---|
| מסורת |
כורדיסטן - צ'לא |
| לחן ממסורת |
הפטרת מצורע: וארבעה אנשים / כורדיסטן - צ'לא |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת פרשת מצורע מציגה לנו סיפור מפרק ז בספר מלכים ב, סיפורם של ארבעת המצורעים בעת המצור על העיר שומרון שבישראל. ברוב המנהגים מתחילים בפסוק ג. התימנים והאיטלקים מתחילים בפסוק א, שבו נבואה מקדימה של אלישע, שתתגשם בהמשך הסיפור. הם גם מוסיפים פסוק להפטרה (מלכים ב יג, כג).
בפסוקים המופיעים מעט לפני ההפטרה מתואר רעב גדול בשומרון, ויהורם מלך ישראל מוצג כחסר אונים המנסה להטיל את האשמה על הנביא אלישע. לשליחיו של המלך המגיעים אל ביתו, מבטיח אלישע ישועה מיידית, וכך נפתחת ההפטרה אצל התימנים והאיטלקים. הוא מנבא כי מחירה של סולת יחזור למחיר שפוי, כבימי שגרה. זו נבואה חריגה באופטימיותה: בתוך יממה בלבד תהפוך המציאות משפל רעב קיצוני לשפע בשער שומרון. השליש הספקן מגיב בייאוש, ואלישע מנבא את עונשו: הוא יראה, אך לא יאכל.
מהלך הסיפור מציג ארבעה מצורעים היושבים מחוץ לעיר - דמויות שבריריות, מנותקות מהחברה, אך גם חופשיות לפעול ביוזמה. עמידתם בין חיים למוות מביאה אותם להחלטה רדיקלית: ליפול אל מחנה ארם, דבר שעשוי להביא להצלתם אם יקבלו מזון. כשהם מגיעים, הם מגלים שמחנה האויב ננטש, בעקבות קול על־טבעי שהאל השמיע באוזני הארמים והביא אותם לברוח מן המחנה בבהלה.
בתחילה הם נמשכים אל הביזה והשפע, אוכלים, שותים, לוקחים כספים ומחביאים. אך הם מבינים כי מדובר באירוע גדול, ב"יום בשורה", והם מחליטים להביא את הידיעה אל בית המלך. המלך מקבל את הדברים בחשדנות ובטוח שמדובר בתחבולה. רק לאחר שליחת שליחים רכובים על סוסים לבדיקה מתבררת האמת, והעם יוצא לבזוז את המחנה הנטוש.
נבואת אלישע מתגשמת במדויק: סאת סולת נמכרת בשקל, ועונשו של השליש אכן מתממש באותה רמיסה שנצפתה בנבואה. הגאולה, כך נראה, מגיעה בנסיבות שהן מעבר למציאות הפיזית, ודווקא הַמֻּדָּח והַדָּחוּי הופך לשליח הגאולה, שמביא את הבשורה אל בית המלך ואל העם. הגאולה מתרחשת שלא באמצעות פעולה צבאית או פוליטית, אלא ביוזמה פשוטה של מודחים ודחויים, שהופכים, מבלי שהתכוונו, לשליחי גאולה.
הסיום בתיאור מוות ובפרט במילה הספציפית "וימות" חריג מהמגמה לסיים את ההפטרה בדבר טוב
ייתכן שלכן הוסיפו התימנים והאיטלקים להפטרה פסוק מפרק יג, אף שאיננו קשור לעלילה, המתאר את רחמי האל על עמו במלחמתם מול ארם.מחלת הצרעת, המתוארת בהרחבה בפרשה, היא מעבר למחלה פיזית - היא נתפסת כבר במקרא ובהמשך אצל פרשניו כמחלה הקשורה בנסיבות רוחניות, מחלה שכדי להירפא ממנה צריך החולה לעבור טרנספורמציה עמוקה. הצרעת פושה אף בבגד ואף באבני הבית, וכל הופעה כזו יש בה כדי לסמל על עומק החטא הדורש תיקון. אין די ברופא, נדרשת דמותו של הכהן או הנביא אשר פועל במרחבים הרוחניים. הסיפור שמופיע בהפטרה מאפשר לנו הצצה ישירה אל מציאות החיים של מצורעים בחברה, אנשים שנדחקו מחוץ למחנה, ואולי דווקא בשל כך, אין להם כבר מה להפסיד והם נכונים לפעול במקומות שאדם מן השורה נמנע מלהגיע אליהם. מתוך כך, יש להם אפשרות גם להיות בהיסח הדעת אלה שמצליחים לשנות את המציאות ולהפוך אותה על פניה.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
