חלוקת הדיואן למדורים היא גם תפקודית וגם צורנית. מבחינה תפקודית המדורים הם לפי האירועים החשובים: שירים לשבת, לחתונה, למילה ולחגים. ואילו השירים לכל עת מחולקים לפי צורתם הפיוטית: נשיד, שירה והלל – שלוש צורות היסוד של שירי הדיואן התימני.
נשיד (ברבים: נשואד; בעברית: שיר) הוא מונח ערבי שעל האטימולוגיה שלו חלוקים החוקרים. רצהבי כותב כי זהו "שיר מושר בין אנשים כאשר מקצתם שרים למקצתם". הצורה הפיוטית של הנשיד מזכירה את הקצידה של שירת ספרד: משקל אחד ויחיד לשיר וכל בתיו חורזים בחרוז מבריח יחיד, אך בעוד אשר הקצידה היא שיר אפי, ארוך בדרך כלל, הנשואד קצרים למדי – ארבעה עד תריסר טורים – ואינם מספרים עלילה אלא מבטאים את כיסופי המשורר ואת אמונתו. בעברית קוראים לנשיד שיר, בניגוד לשירה, ובדיואן מקומו לרוב בתחילתה של אסופת השירים. בדרך כלל, כחמישית עד רבע מכלל אוצר השירים בדיואן הם הנשואד. כמה מהם זכו לפופולריות רבה והם מושרים לעתים קרובות, כמו למשל: "אהבת הדסה", "אודה לאלי", "אלוהים אשאלה, "יפה נוף משוש תבל", "קריה יפהפיה".
בדרך כלל פותח את הנשיד זָמר יחיד ועונים לעומתו זָמר שני או קבוצת זמרים. אופיו אלתורי, מקצביו חופשיים ולזמר יש בו מקום רב להתגדר בו, לסלסל בקולו ולהאריך הברות וכן לחזור על פסוקים כרצונו. הנשיד הוא צורה מובהקת של מבוא סולני עם מענה, ותפקידו ליצור אווירה מתאימה ולהכין את הזמרים ואת כל הנוכחים לקראת השירה. יש שהנשיד מתארך וגם עומד בפני עצמו ובימינו אף יש ששרים את חלקו בשירה קצובה עם הקשה, אף שלפי המסורת אין להקיש בו, ומסורת זו נשמרת בקפדנות בשירי השבת. לשונו כמעט תמיד עברית.
אין רוקדים את הנשיד, אך כאשר הוא משמש כמבוא לשירה הנרקדת, נערך לקראת סיומו משחק של הזמנה למחול: אחד הנוכחים מזמין תוך משחק תנועתי את המיועד לרקוד עמו. הלה מסרב תחילה, אך לאט הוא מתרצה וקם לחולל עם המזמין אותו (בהט 1995: 31).
השירה היא החלק המרכזי של האירוע האמנותי – הרצף נשיד־שירה־הלל. היא מלווה בתיפוף בפח, ובימינו גם בתוף, ומחוללים בה שניים או ארבעה גברים. אופייה המוזיקלי קצוב וער, ובדרך כלל זוהי שירת קבוצה, אף כי יש בה לא מעט פסוקי סולו שהקבוצה עונה עליהם, לעתים כחזרה על שירת הסולן ולעתים כהמשך שלה.
אשר לצורה הפיוטית של השירה, ניתן להבחין בשתי צורות יסוד: האחת היא של שיר אזור (מוושח), כלומר חרוז מדריך המופיע בראש השיר סוגר בהמשך את כל בתי השיר, והוא הגורם המאחיד שלהם, אך לכל בית יש חרוז פנימי משלו, שונה מחרוזי הבתים האחרים.
הצורה השנייה היא פיתוח של שיר האזור. כאן אפשריים חילופי משקלים וגם שינויים של אורך השורות. בדרך כלל בנוי כל בית בצורה הבאה: שלוש עד חמש שורות דו־צלעיות (דלת וסוגר) שלוש שורות קצרות בעלות צלע יחידה ומשקל אחר, מזורז יותר, הקרויות תוושיח, ובסיום שוב שתי שורות דו־צלעיות. החרוז של האזור מופיע תמיד בסוף השורה האחרונה, ולעתים גם בשורה שלפניה. ניצנים לצורה זו ניתן למצוא כבר בפיוטי הפייטנים הקלאסיים, דוגמת ר' אלעזר הקליר.
ההלל (ברבים: הללות) מסיים בברכה את האירוע החגיגי של שירה ומחול. הוא פותח וסוגר במילה "והללויה" ולשונו עברית. ההלל חרוז אך אינו שקול. בסיומו בא לרוב פסוק מקראי, לעתים קרובות מתוך מזמורי תהלים, והטורים שלפניו נחרזים עמו ומכוונים אליו. פסוקי ההלל מופנים לעתים אל האל, אך לרוב אל מי שעומד במרכז האירוע, ומברכים אותו: החתן, הנימול, בעל השמחה, המארח או כל קהל החוגגים. השירה בדרך כלל דקלומית, על צליל יחיד או על צלילים בודדים, דבר המזכיר את נוסח התפילה. כל הזמרים והרקדנים שרים כאן יחד ללא תנועה וללא תיפוף, ופניהם אל הנוכחים. לעתים קרובות מתרחש כאן פיצול לקולות ושירה במרווחים מקבילים, בדרך כלל בקוורטות או בקווינטות.
הנשיד, השירה וההלל, יכולים להיות מושרים בנפרד בתפקודים שונים – למשל בסעודת מצווה יופיעו בזה אחר זה נשואד או הללות – אך לרוב מוצאים רצף של נשיד־שירה, או של שירה־הלל, ולעתים נשיד־שירה־הלל. שלוש צורות היסוד הללו, בבואן ברציפות, הן יחידה אמנותית משולבת, בבחינת פתיחה־מרכז־סיום. בהיותן שונות זו מזו מבחינה פיוטית ומוזיקלית, ולעתים אף מנוגדות זו לזו, נותן צירופן הרצוף מגוון בתוך אחדות של ניגודים.
שתי צורות נוספות, תפקודיות ועתיקות, פשוטות וקצרות, קשורות בשירי החתונה:
זפה (ברבים: זפאת) היא שיר המושר בעת התהלוכה להובלת הכלה לבית החתן או החתן לבית הכלה, ופתיחתו בדרך כלל "בוא לשלום חתן" או "בצאת חתן".
חדויה היא שיר לליווי החתן לאחר טקס התגלחת ופתיחתו לרוב "אשירה לאהוב" או "אהוב מהר המור", והוא בנוי על רצף אלפביתי: אהוב, ברוך, גיבור, דגול וכו' (רצהבי: 35–36).
