חנה פתיה
במאמר זה נסקור את היצירה הפיוטית של יהדות בבל, שרציפות קיומה בבבל נמשך מחורבן בית ראשון ועד לימינו אנו ושיצירתה הרוחנית עיצבה לדורות את פני האומה היהודית, מהתלמוד הבבלי וספרות הגאונים, שבתקופתם נתרחשה ראשית יציאתו של הפיוט מתחום הקודש, שירת התפילה, אל עבר שירת היחיד ועולמו הפנימי, ועד לפיוט של המאות האחרונות – מן המאה ה־18 ואילך.
קיומה של הקהילה היהודית בבבל, שיצירתה הרוחנית עיצבה לדורות את פני האומה היהודית, נמשך מחורבן בית ראשון (586 לפסה"נ) ועד קרוב לימינו אנו – שנות החמשים של המאה העשרים – שאז קמו יהודי בבל ועלו כאיש אחד ארצה.
קהילה זו שימשה כמרכז רוחני־דתי של העם יותר מאלף שנה. עם דלדולו של היישוב היהודי בארץ ישראל, בעקבות השתלטותה של הנצרות בקיסרות הרומית, היו קהילות בבל לריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם. בישיבות בבל התחילה תקופת פריחה רוחנית, שלא הייתה כמותה אף בישיבות ארץ ישראל. חכמי ישיבות בבל הורישו לדורות הבאים שני גופי מקורות עיקריים. האחד הוא כמובן התלמוד הבבלי ועליו נוספו עוד מאות ואלפי מאמריהם של אמוראי בבל, שהגיעו אלינו באמצעות מרכיביה האחרים של ספרות חז"ל, כמו התלמוד הירושלמי ומדרשי האמוראים. ואילו מן העבר השני ניצבת ספרות הגאונים על ענפיה המגוונים: חיבורים בהלכה, שאלות ותשובות, ויצירות שעניינן כרונוגרפיה ומתודולוגיה תלמודית.
אחרוני הגאונים היו רב שרירא ובנו רב האי גאון. עם מותו של רב האי (1038) הקיץ הקץ על ראשות הגולה בבבל ועל תקופת הגאונות. ישיבות סורא ופומבדיתא ננעלו ובמקומן נפתחו ישיבות בגדד רבתי. ראשי ישיבות אלה שמרו על רציפות תקופת הגאונים, וחכמי בגדד ראו עצמם כממשיכי דרכם של הגאונים.
מלחמות המוסלמים והנוצרים בספרד ופלישתם של נוסעי הצלב לארץ ישראל בסוף המאה ה־11 הביאו לעזיבתם של יהודים רבים את ספרד וא"י, להעתקת מרכזם הרוחני לבבל ולהשבת התורה לאכסניה שלה. במקום ישיבות סורא ופומבדיתא שבוטלו, תפסה מקום בראש ישיבת בגדד, שאליה נהרו תלמידים מכל הסביבה.
לימוד התורה, שנחלש בבבל אחרי מות רב האי גאון, חזר והתעורר שוב בבגדד לאחר הפסקה של כמאה שנים. ר' בנימין מטודילה מספר כי מצא בבגדד 10 ישיבות בשנת 1170 לערך.
בשנת 1258 נכבשה בגדד בידי המונגולים. המונגולים הכובשים טרם קיבלו אז את דת האסלאם. הם לא פגעו לרעה ביהודים ובנוצרים ורדפו את המוסלמים בלבד.
מעטות הידיעות שיש לנו מן המאות ה־14 עד ה־16. בשנים אלו הייתה עיראק תחת שלטונם של כובשים שונים. במאה ה־16 ביקר בבבל הנוסע התימני, ר' זכריה אלצ'הארי. ב"ספר המוסר" שלו הוא מספר לנו כי הוא מוצא בבגדד קיבוץ גדול של יהודים ולהם בית כנסת גדול אשר בתוכו נשמע "קול המולה ברנת התפלה", ובקרבם הייתה התעוררות לעלות לא"י.
בתחילת המאה ה־17 מספר לנו הנוסע הפורטוגזי פדרו תיקסיירא על 250 בתים של יהודים בבגדד. 12 משפחות מתוכם סיפרו לו כי אבותיהם יושבים כאן מזמן חורבן בית ראשון.
הידיעות על יהודי בבל הולכות ומתרבות החל מן המאה ה־17. במחציתה השנייה של המאה ה־17 ובמחציתה הראשונה של ה־18 אנו מוצאים בבגדד פריחה ניכרת בחיי הרוח. בתקופה זו אנו מוצאים שם רבנים בעלי שם ומחברי ספרים, פייטנים ומשוררים בעלי שיעור קומה אשר כמות פיוטיהם ופזמוניהם מגיעה לעשרות, ועד היום מזמרים אותם בבבל ובכל ארצות המזרח.
"תניא ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו'. גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר "למענכם שלחתי בבלה"... בבבל היכא? אמר אביי בבי כנישתא (=בבית כנסת) דהוצל (=שם עיר בבבל) ובבי כנישתא דשף ויתב (=בית כנסת שף ויתיב) בנהרדעא." (מגילה כט, ע"א)
גולי בבל, שחזו בחורבן הנורא של בית המקדש, נטלו עמם לגלותם מעפרו ומאבניו של המקדש החרב. אלו שימשו להקמת בית הכנסת העתיק בנהרדעא שנקרא "שף ויתיב", כלומר חוזר ונבנה (שף ויתיב=נעקר ונבנה – נעקר מירושלים ונבנה בנהרדעא).
המסורת שעברה מדור לדור בבבל עד ימינו אנו מוסרת כי בית כנסת זה הוא בית הכנסת הגדול (צלאת אלכבירי), המצוי עד היום בבגדד. על מצבה המצויה בבית הכנסת חקוק כך:
זאת בית הכנסת הגדולה והישנה ושמעתי ממו"ר ח' ר' עבדאללה סומך, שיש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהוא מגלות יכניה וזו היא דשף ויתיב בנהרדעא ועפרה מארץ ישראל, וד' היודע.
משחרב המקדש, פסקה רינה ותפילה, שבתו כלי זמר מנגינתם, בטלו הקרבנות, גלתה שכינה. האומה האבלה על חורבן בית ד', פנתה אל בית הכנסת, שהיה בו בעת גם תחליף למקדש וגם זכר לו. שירת בית הכנסת הייתה מעין המשך לשירת הלוויים שפסקה עם החורבן. הפיוט, שירת הקודש העברית, עיטר ורומם את התפילה ואת חיי האומה.
באותם ימים, הפייטן והחזן חד היו. קטעי הפיוט נאמרו מפי החזן, ובדרך כלל אף חוברו בידיו. החזן לא נבחן בקולו הערב דווקא וגם לא הרבה בנגינה ובסלסולים כדי שאלה לא "יעיבו" על התפילה ויקשו על הבנתה. ציבור המתפללים, שזכרה של שירת הלויים עוד הדהד באזניו, ביקש לו אפיק שבו יוכל להתרומם עם שירת התפילה.
משירת המענה שהייתה נהוגה במקדש הלכו והתפתחו עם הזמן קטעי "העניוֹת" הציבוריות וה"פזמונים". החזן היה משורר את הפיוט והקהל שר ענה כנגדו. לאט לאט הלך והתפתח תפקידה של מקהלה בתפילה. המקהלה הקדומה לא הייתה "מקצועית" דווקא, היא הייתה מורכבת אף מבני משפחתו של החזן שהוכשרו לכך. החזן נדרש לבצע עם המקהלה שלו יצירות פיוטיות, באופן שינעם לקהל המתפללים ויהא ערב לאזניהם. קטעי הפיוט פוזמו או הושרו במנגינות מפותחות פחות או יותר. קהל המתפללים התרגל לנגינות שהתחבבו עליו, והפייטנים שחיברו פיוטים חדשים התאימו אותם למנגינות קיימות ומוכרות. הפיוטים והלחנים שיקפו געגוע אל עבודת הקודש ושירת הלוויים, בקינות, בסדר העבודה ובפיוטים נוספים שהחיו והנכיחו את המקדש בתודעת היחיד והאומה. כך הפך הפיוט למרכיב מרכזי במפגש עם השכינה הגולה ובגעגוע אל המקדש החרב.
ראשית יציאתו של הפיוט מתחום הקודש, שירת התפילה, אל עבר שירת היחיד ועולמו הפנימי, נתרחשה בבבל. ניצני חידוש זה נתגלו ביצירתו הפיוטית של רב ניסי אלנהרואני. רב ניסי, שחי ופעל בסוף המאה התשיעית וראשית המאה העשירית, היה כנראה הראשון שכתב שירי הגות ושירי שבח, דבר שהיה בגדר חידוש גמור באותם ימים. רב ניסי זה, המתואר בסדר עולם זוטא כ"מאור עיניים, נודע בנסים", ושהיה עיוור ומופלג בשנים, סירב להצעה לשבת על כס גאונות סורא, באומרו: "ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא (=אורו של עולם), והו[א] חשוכא דעלמא" (סדר עולם זוטא). רב ניסי היה פייטן פורה ויש לנו ממנו בגניזה פיוטים שונים: סליחות, קטעי יוצר, קטעי קדושתא ועוד. אחד הפיוטים הקדומים המצויים בסדרי התפילה של עדות ישראל השונות עד ימינו אנו הוא פיוטו המפורסם הידוע בשם "הווידוי הגדול". וידוי זה, שנאמר בתפילת השחרית של יום הכיפורים בחלק ממסורות הספרדים, הוא תפילה שכל כולה יוצאת מעמקי לבו של האדם החש באפסותו ובשפלותו והפונה אל אלוקיו ומתוודה על חטאיו:
רבונו של עולם,
קדם כל דברי
אין לי פה להשיב
ולא מצח להרים ראש
כי עוונותי עברו ראשי
כמשא כבד יכבדו ממני
[...] מתודה אני לפניך [...]
בכפיפת ראש
בכפיפת קומה [...]
באימה
במורא
ביראה
ברעדה
בפחד
בחלחלה [...]
מה אני, מה חיי
אני הבל וריק
עפר ואפר
רימה ותולעה [...]
אני יודע בעצמי שאין בי
לא תורה ולא מצווה
לא דעת ולא תבונה [...]
אבל אני אויל ולא יודע
בער ולא מבין [...]
רשע ולא צדיק
רע ולא טוב [...]
במה אקדם ובמה רפואה אבקש
כבן סורר ומורה הייתי
כעבד מורד על אדוניו
וכתלמיד החולק על רבו
את אשר טיהרת טימאתי
ואשר טימאת טיהרתי
את אשר התרת אסרתי
ואשר אסרת התרתי
את אשר אהבת שנאתי
ואשר שנאת אהבתי [...]
אם נזכור כי המתוודה הוא אחד מגדולי וגאוני בבל תתעצם עוד יותר השתוממותנו מיצירה זו.
בעקבותיו של פתח זה הלך בן דורו הצעיר של רב ניסי, הלא הוא רב סעדיה גאון, המופלא והמיוחד שבגאוני בבל ומגדולי האומה העברית לדורותיה. אלא שהגאון הרחיב פתח זה לכדי חידושים נועזים והפליג למחוזות רבים מאין כמותם.
רס"ג היה חדשן גדול, ראש וראשון כמעט בכל תחום בחיי הרוח של היצירה היהודית. הוא טבע את חותמו בכל תחומי היצירה הרוחנית של האומה – פילוסופיה, לשון ודקדוק, שירה ופיוט, תרגום המקרא ופירושו, סידור "מדעי" ועוד.
סדרי התפילה של גאוני בבל, רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון, הם הסידורים הקדומים ביותר שהגיעו אלינו. מסידורו של רס"ג אנו למדים על סדרי התפילה שהיו נהוגים בימיו, והפיוטים המצויים בסידורו מציירים לנו תמונה של השתלבותו של הפיוט בתפילה של אותם ימים. בזכות סידורו זה של רס"ג נשתמרו בידינו סליחות ופיוטים קדומים שחדרו אל סדרי התפילה הבבליים בתקופה קדומה מאד.
בספרו הפילוסופי של רס"ג, "הנבחר באמונות ודעות", אנו מוצאים את אחת ההתייחסויות הקדומות ביותר במחשבה היהודית בנוגע למוזיקה. רס"ג קובע שם (המאמר העשירי, סעיף יח) כי קיימות שמונה תנועות יסוד מקצביות במוסיקה המשפיעות על הנפש. שמונת המקצבים (מודוסים) הם יסודות ומהם נגזרות 22 צורות משנה, אולם ריפויה המעשי של הנפש מתחיל רק עם מיזוגם וצירופם של המקצבים השונים. זוהי תפיסה עמוקה של המוזיקה כפועלת על נפש האדם ובעלת כוח ריפויי, תפיסה העומדת בזיקה אל התנ"ך, שבו אנו שומעים על שאול המלך, שנגינת הכינור העבירה מעליו את "הרוח הרעה".
רס"ג קרא להחיות את לשון המקרא העברית ולהשתמש בה בשירה ובדיבור. הוא עודד יצירה עברית בכל התחומים, רומם ונישא את מעמדה של השירה וקבע לה מקום מרכזי בחיי היצירה והרוח של האומה. בשירתו היה חדשן ולא נצמד לצורות השירה המסורתיות. בחלק משיריו למשל ויתר על החרוז והרחיב את הטור המסורתי ליותר מארבע מלים, שלא כנהוג אז. חדשנותו נגעה גם בתכני השירה: לא רק שירת קודש כחלק מהתפילה, אלא אף שירים לאומיים, שירת הגות ועולמו של היחיד.
השפעתו של רס"ג על משוררי ספרד הייתה משמעותית ביותר – אם בשימוש המחודש בלשון המקרא בפיוטים, אם בפיוטים העוסקים ביחיד ובעולמו, אם בפיוטים שנבנו על פי פיוטים שלו ועוד חידושים שיקצר המקום מלתארם.
רב האיי גאון (939–1038), שהיה אחרון לגאונים, השאיר לנו כמה קטעי שיר למועדים, סליחות וקינות, ובפיוטיו אנו מוצאים לראשונה את השפעתו של הפיוט הספרדי. יצירתו הידועה והנפוצה ביותר היא הפיוט "שמע קולי" המצוי במחזורי התפילה הספרדיים, הפותחים אתו עד היום את תפילת הערבית בליל יום הכיפורים, טרם פתיחת ההיכל ואמירת "כל נדרי".
מאותה תקופה בערך ידוע לנו על משפחת אלברדאני, משפחת חזנים ופייטנים שידוע על שלושה ואולי אף ארבעה דורות של פייטנים ממנה. מן הגניזה הגיעו לידינו קרוב לשלוש מאות פיוטים מסוגים שונים של ר' יוסף אלברדאני, שרב האיי גאון מכנה אותו באחת מאגרותיו "החזן הגדול". ר' יוסף היה חזן בבית הכנסת הגדול של בגדד והמשיך את המסורת של החזן המחבר את פיוטיו ושר אותם לצד פיוטים אחרים, חדשים גם ישנים. בגניזה נתגלו גם פיוטים של אביו. זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו עברו במסורת, אם במשפחות ואם בקבוצות, פיוטים וניגונים – ר' יוסף היה שר פיוטים קדומים שעברו במסורת עד אליו ובניו וצאצאיו המשיכו אחריו.
בערך באותו זמן פעלו בבבל גם פייטנים נוספים. בהם אנו מוצאים את ר' נחמיה בן שלמה בר הימן הנשיא, ששמו מלמד על מוצאו ממשפחת ראשי הגולה. ר' נחמיה, שהושפע מרב סעדיה גאון, היה אף הוא חדשן בפיוטיו. אבל שלא כמו רס"ג, שלא השתמש מעולם בנושאים שמקורם אינו בדברי חז"ל, ר' נחמיה משתמש ברעיונות שמקורותיהם מחוץ לעולם המחשבה של חז"ל. כך למשל הוא משלב בפיוטיו במושגים מתחום הקוסמוגניה – מבנה העולמות.
אצל ר' נתן הבבלי, בן המאה ה־10, אנו מוצאים תיאור של שירת החזן המקהלה, כשהוא מספר על תפילת השבת שבה נחגג מינויו של ראש הגולה:
עם רב מלווה אותו לבית הכנסת בשבת. בבית הכנסת מגדל אורכו שבע אמות ורחבו שלוש. ופורשים עליו בגדים נאים ותכשיטים... ונכנסים בחורים ותיקים בעלי קול בעלי נעימה וקולם ערב ובקיאין [בתפילה] ובכל עניינה... חזן הכנסת מתחיל ב"ברוך שאמר" והבחורים עונין אחריו על כל דבר ודבר... וכשהוא אומר "מזמור שיר ליום השבת" עונין אחריו "טוב להודות לד'...
עדות על התפתחות והשתלבות המוזיקה בתפילה אנו מוצאים במאה ה־12 אצל המומר סמואל אבן יחיא אלמגרבי איש פאס, בחיבורו "אפחם אליהוד", בקטע המתאר את המצב בימי שלטון הפרסים (450–589):
...וכשראו היהודים שהפרסים מחמירים במניעתם מן התפילה המציאו תחנונים (אדעיה) שבהם שילבו קטעים מתפילות הקבע שלהם וקראו לזה חזנות (חזאנה). הם חיברו להם הרבה מנגינות (אלחאנה) ונהגו להתאסף בשעות התפילה שלהם כדי לשיר ולקרוא אותם. ההבדל בין החזנות הזאת ובין התפילה היא שלתפילה אין מנגינה (בגיר לחן) ושליח הציבור (אלמצלי) מקריא אותה לבד בלי שמישהו משתתף עמו. ואילו בחזנות הוא נעזר על ידי הקהל בהקראה ובשירת המנגינות.
הדוגמאות הללו מראות לנו כי הפיוט הופך להיות חלק חשוב בחיי הקהילה, אשר מתרכזת סביב מוקדי הקודש שלה – בית המדרש ובית הכנסת. הפיוט היה לאחת מצורות הביטוי של חיי הקהילה ותפילותיה.
עדות נוספת על השירה בבבל באותה תקופה יש לנו אצל הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודילה, שביקר בבגדד כאמור בסביבות שנת 1170. אנו מוצאים אצלו תיאור על הזמירות והניגונים בבבל על פי הניגונים שהיו נהוגים בבית המקדש. הוא מתאר את ראשי עשר הישיבות שהיו קיימות אז ועל ראש הישיבה החמישית הוא אומר כך:
ור' אלעזר בן צמח ראש הסדר והוא מיוחס עד שמואל הנביא הקרחי, והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית המקדש קיים.
אפשר לשער שהגולים לבבל זכרו ושרו את הזמירות והנגינות שבמקדש, ואלו עברו במסורת מדור לדור. התורה והמצוות, מסורת הנגינה והשירה, היו קניינם הרוחני שעליו שמרו בקנאות במשך כל שנות הגלות הארוכות.
נוסע מפורסם אחר, ר' פתחיה מרגנשבורג, ביקר אף הוא בבגדד באותן השנים. בספרו "סיבוב הר' פתחיה" הוא מספר על שירת התהילים בניגון ובכלי נגינה:
ויש בחור שיש לו קול נעים ואומר מזמור בקול נעים. בחולו של מועד אומרים מזמורים בכלי שיר שיש להם מסורת באיזה ניגונים. יש להם עשור עשר ניגונים ועל השמינית שמונה ניגונים ועל כל מזמור יש כמה ניגונים ויש להם מסורת במזמור אחד כמה יש בו ניגונים ומושך לכמה ניגונים במשך אחת.
מן המאה ה־12 ואילך שוקעת שמשה של בבל ושמי ספרד החלו מזהירים. בבבל ממשיכים ליצור ולשורר, אך מעתה לא הם אשר הולכים לפני המחנה ומובילים את היצירה, אלא פיוטיהם נכתבים בהשפעת השירה הספרדית. הדוגמא הבולטת ביותר היא שירתו של ר' אלעזר הבבלי (1195–1250), שרוב הדיוואן שלו הגיע לידינו. בדיוואן מצויים 362 שירי חול ובהם שירים שכתב לכבוד גאונים וראשי הקהילה. נוסף על כך נשתמרו ממנו 33 שירי קודש, שנכנסו למחזורי תפילה שונים והגיעו גם לקהילות מרוחקות, כמו תוניסיה ואלג'יריה.
המשורר המאוחר ביותר הידוע לנו מאותה תקופה הוא אהרן חכימאן, שחי בבגדד במחצית הראשונה של המאה ה־14, זמן שלטונם של המונגולים בעירק. שיריו, המתארים את הפרעות והרדיפות שהיו מנת חלקם של היהודים בבגדד אז, פותחים לנו צוהר אל חייהם של היהודים באותה תקופה. אנו שומעים על הרס וביזה של בתי הכנסת, השמדת ספרי קודש והמרות דת:
[...] ובזז זמן הודי ודִכָּא לחַיָּתִי / לְאֶרץ מְרֵרָתִי, לבזה ולשללי
ודשו בנעלים לספרי ותורתי / וקולי לשמים לצירי ועל חֶבלִי
[...] ובזאו המון שׁוּרַי לחֵילִי וגם שׁוּרַי / ונמלא שחוק פיהם ושמחה להולָלַי
יְמותַי ברוב פחד ולילַי ברוב אימים / מדוכה וכמעונה ונאסר בתוך חַבְלִי [...]
אהרן חכימאן השאיר לנו גם כמה שירים הקרובים בצורתם ל"מוושחאת", ובכותרות לשירים אלה אף מצוין הלחן לשיר ולאיזו מנגינה ערבית הוא הותאם.
המאה ה־16, התקופה שבה פעל חוג מקובלי צפת, הייתה אחד השיאים בתולדותיה של היצירה והמחשבה היהודית. השפעתה לא פסחה גם על הקהילה היהודית בבבל. פיוטיו של ר' ישראל נג'ארה, גדול המשוררים מאז תקופת ספרד, שפיוטיו נפוצו בכל קהילות ישראל, חדרו גם לסדרי השבחות הבבליים. אנו מוצאים השפעות שלו על כתיבתם של הפייטנים בדורות שאחריו. לא פחות משמעותית מכך היא התרומה שתרם ר"י נג'ארה להיבט המוזיקלי, בהתירו שימוש בלחנים ממקורות זרים, מה שפתח את הדלת ל"אימוץ" לחנים זרים לפיוטיו הוא ולפיוטים אחרים.
מסוף המאה ה־14 ועד לראשית המאה ה־18 אין בידינו עדויות ושרידים מן היצירה הפיוטית של יהודי בבל. אולם אז מתחילה תקופת פריחה ושגשוג בחיי הרוח וביצירה הספרותית בבבל. כהונתו של ר' צדקה ב"ר סעדיה חוצין כראש רבני בגדד בשנים 1743–1773 מסמלת את תחילתה של תקופה זו. באותה תקופה חוברו עשרות ספרים מסוגים שונים – הלכה, אגדה, דרושים, קבלה – לצד יצירה שירית ענפה ופורה שבה ניכרת השפעתם של משוררי ספרד ור' ישראל נג'ארה. השפעתו של ר"י נג'ארה ניכרת גם באימוץ לחנים זרים לצד הלחנים הקדומים של השבחות העתיקות. בחכמים והרבנים הגדולים של אותה תקופה, ששיריהם נכנסו לקורפוס השירים הבבלי, אנו מוצאים את ר' משה חוצין, ר' צאלח מצליח, בנו ר' נסים ור' עבדאללה חנין. בחכמי הקבלה שעסקו גם בכתיבת שירה אנו מוצאים את ר' ששון מרדכי, את ר' משה פתיה (שחיבר שיר המשך לשירו של ר' ישראל נג'ארה – יעוף חלומי) ואת בנו, ר' יהודה פתיה, שחיבר קינות על האימהות. הידועה שבהן היא "זכות רחל" על רחל אמנו. וכמובן, גדול רבני בבל בעת החדשה – הרב יוסף חיים, הידוע בכינויו "הבן איש חי", שלצד עשרות ספרי הלכה, אגדה וקבלה, חיבר גם מאות פיוטים, שמהם הגיעו לידינו כמה עשרות. בפיוטים שחיבר מצויים פיוטים רבים לשמחת תורה, שיש מהם שנפוצו בכל עדות ישראל, כמו "מפי אל" ו"כירי רם".
פרופ' אמנון שילוח, שחקר את המסורת המוזיקלית של יהודי בבל, הציג בספרו לקט של 66 שירים והגיע למסקנה כי בכולם (כלקט מייצג) קיים קשר הדוק בין מבנה הטקסט למבנה הלחן. ואכן שירים רבים ברפרטואר הבבלי מושרים בהתאמה של הלחן לטקסט, החל בפיוטים עתיקים, כמו "שפל רוח" ו"שואף כמו עבד" של ר' שלמה אבן גבירול או "יונת רחוקים" של ר' יהודה הלוי, דרך שיריו של ר' ישראל נג'ארה כמו "אנא אלך מרוחך", "ירום ונשא" ו"יעוף חלומי", ועד לשיריהם של המשוררים בני המאות האחרונות, כמו שירו של ר' משה חוצין, "מלך גואל ומושיע" או שירו של ר' נסים מצליח, "נכון לבו".
ברפרטואר המוזיקלי של יהודי בבל ניתן למצוא לחנים מתוחכמים השואבים מעקרונות המוסיקה האמנותית לצד לחנים עממיים פשוטים. בלחנים המתוחכמים יש שורה של משפטים מוזיקליים מורכבים שונים המתרכבים יחד לשיר. בלחנים מתוחכמים יותר ניתן למנות בין היתר את הלחנים לשפל רוח, יהיו כמוץ, רני יעלה, יונת רחוקים, יחיד רם בשלום, חון תחון, שיר השירים וכן את השבּחות למועדים. בלחנים הפשוטים, שמספרם מועט ברפרטואר, ניתן למצוא לחנים מסוימים של אדון עולם, דרור יקרא, יום השבת אין כמוהו. יש שירים שנועדו להיות מבוצעים בקבוצות, כמו שירי השבת השונים, ויש כמה שירים שהם שירי מענה שבהם הקהל משלים משפטים שהסולן החל בהם או עונה במענה חוזר קצר, כמו רני יעלה או ידידי השכחת.
יהודי בגדד הצטיינו מאד בנגינה על כלים שונים ומן המאה התשע עשרה ואילך זכו להכרה מוחלטת בעליונותם המוזיקלית על הסביבה המוסלמית. במוזיקה העממית יותר השתמשו לרוב בתופים לסוגיהם. באנסמבלים העתיקים של המוזיקה האמנותית השתתפו נוסף לתופים גם שני כלי מיתר: הקמנג'ה והסנטוּר. באנסמבלים המודרניים החליף הכינור את הקמנג'ה והקאנון את הסנטור. כן התווספו העוּד והנאיי.
אחת מהמסורות החשובות והמרכזיות בקרב יהודי בבל היה מנהגם עתיק היומין לעלות לרגל אל מקום קבורתם של גדולי האומה הקבורים בבבל ובארץ ישראל ולהשתטח על קברותיהם. בבבל מצויים קברותיהם של גדולים בישראל, ובהם אלו שגלו לשם עם חורבן הבית – הנביא יחזקאל, עזרא הסופר, ר' יהודה בן בתירא ור' יהושע כהן גדול.
כבר בתקופת הגאונים אנו שומעים על המנהג הזה, ומאז, במשך קרוב לאלף שנים אנו מוצאים תיאורים של אירועי הזייארה ("ביקור) בספרי מסעותיהם של נוסעים, יהודים ונכרים, שפקדו את בבל ואשר אירועים אלו עשו עליהם רושם רב. את קברו של יחזקאל הנביא נהגו לפקוד בחג השבועות, ואז היה צר המקום מלהכיל את אלפי העולים לרגל. פיוטים רבים חוברו לכבוד אותם צדיקים והושרו שם, אם מפי העולים עצמם ובדורות האחרונים מפיהן של להקות מקצועיות של דקאקאת (מתופפות יהודיות) וצ'לר'י (מוזיקאים המומחים בביצוע מקאמים).
שירי הזייארה הם שירים עממיים שחיברו עולי הרגל, רובם כתובים בשפה הערבית־יהודית העממית. הם תיארו בצורה קלילה ומשעשעת את תלאות המסע והדרך מצד אחד, ואת חווית הביקור בקברות הצדיקים מצד שני.
השירים המתארים את תחנות המסע כונו בשם קונאג'ים (קונאג'=תחנה [כנראה בהשפעה תורכית]) ומספר הבתים שלהם היה כמספר התחנות שבהן חנו העולים עד שהגיעו אל מחוז חפצם. השירים האלו מוכרים גם בשם "צורי גואלי יה", על שום הפזמון החוזר הפותח במלים אלו. השירים הללו נתחבבו בקרב יהודי בבל, שהחלו שרים אותם גם בהזדמנויות אחרות. במשך הזמן אף הוסיפו בתים נוספים לשירים האלו והתאימו אותם גם לאירועים אחרים.
השירים והפיוטים למיניהם נקראו בפי יהודי בבל "שְבַח", מלשון שבח לאל. רפרטואר השבחות הבבלי הוא מצומצם ואיכותי ומורכב משלוש קבוצות עיקריות הבנויות בסדר כרונולוגי: קבוצת שירים אחת היא של משוררי ספרד (המאות ה־10 עד ה־12), כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא; קבוצה שנייה ומשמעותית ביותר היא שירתו של ר' ישראל נג'ארה (המאה ה־16), שתופסת חלק נכבד מאוד בספר השבחות הבבלי. הקבוצה השלישית היא מתקופת היצירה הפורה של 200 השנים האחרונות.
בספרי השבחות העתיקים של יהודי עירק מסודרים השבחות על פי מחזור השנה ומעגל החיים. ניתן ללמוד מספר השבחות ומסידורו על מסורת הקהילה, חייה ומנהגיה. המדור הראשון בספר השבחות הוא "שבחות לאשמורת הבקר", שבו השבחות מסודרים לפי ימות השבוע, מיום ראשון עד שבת. אחרי השבחות של שבת נמצא שבחות לר"ח, לחנוכה ופורים עם השבתות המיוחדות להן (שקלים, פרה, זכור). מעניין מאוד לראות שלחודש ניסן ולשבת החודש מוקדש מדור מיוחד בפני עצמו, המעיד על המעמד המיוחד של חודש ניסן בקרב יהודי בבל, הנוהגים מיד אחרי פורים להתחיל לומר את השבחות לקראת חודש ניסן. אחרי חודש ניסן אנחנו מוצאים כמובן את השבחות לפסח ולשבת שירה, ואז שבחות לל"ג בעמר ולרשב"י. אחרי הפיוטים לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, מופיעים השבחות לצדיקים הקבורים בבבל (שירי העלייה לרגל - "הזייארה), ומיד לאחריהם מופיעים שבחות לירושת"ו (ירושלים תיבנה ותיכונן) ולארץ ישראל. הסדר הזה של השבחות הולם את הידוע לנו על מנהגי העלייה לרגל – העלייה ההמונית לקבר יחזקאל הנביא למשל נעשתה סביב חג השבועות. הסידור הזה של השבחות הוא בין היתר אסוציאטיבי: רשב"י מוביל לצדיקים אחרים, המובילים לעלייה לרגל, המובילה לשירים שסודרו במדור מיוחד לכבוד ירושלים וארץ ישראל. רק לאחר מכן מופיעים שבחות לשבועות ועשרת הדברות, לראש השנה וימי התשובה (ראוי לציין שהפיוט ידיד נפש מצוי במדור של עשרת ימי תשובה), סוכות, הושענא רבא ושמחת תורה. בסוף הספר, לאחר שסבבנו את כל מעגל השנה, מופיעים השבחות למילה ולחתן. בסוף הספר מופיע מדור של "שירי רנה" (כמו מה נאוו עלי, שמן תורק שמך, שיר השירים) ושל "מקאמת" ("פתיחות" לשירים).
את השבחות לאשמורת הבוקר נהגו יהודי בבל לומר בכל בוקר (גם בשבת) לפני עלות השחר. לאחר שהשכימו קום לאמירת תיקון חצות, על מנת שלא להעיר את בני הבית הישנים עדיין, היו הולכים לבית הכנסת. בבית הכנסת היו מתאספים כולם וממתינים לזמן בו ינץ השחר וניתן יהיה להתפלל שחרית. באותו זמן דמדומים של בין סוף הלילה לתחילת היום, זמן שאינו יום ואינו לילה ומסוגל לישועות, היו שופכים את לבם לפני ריבונו של עולם ואומרים לפניו תחינות ושבחות. יהודי בבל אינם "שרים" שבחות, אלא "אומרים" אותן – מה שמבטא את תפיסתם על ה"שבח" כתפילה וכחלק ממנה. גם המושג "בקשות" לא היה קיים אצלם במקור.
מנהג תחנונים זה הוא קדום מאד. רבנו בחיי, בן המאה ה־12, שחי סמוך לזמנם של הרס"ג והרמב"ם, כותב בספרו הפילוסופי חובות הלבבות (סוף פרק ו) כך:
כי תפילת הלילה היא זכה יותר מתפילת היום ...וכבר נזכר יתרון תפלת הלילה בספרי הקודש הרבה. מהם מה שאמר דוד המלך ע"ה - זכרתי בלילה שמך ד' ( תהלים קיט), חצות לילה אקום להודות לך (שם), יום צעקתי בלילה (שם, פח) ובאיכה - קומי רוני בלילה... ומי שקבל על עצמו זה הענין ינהג בתוכחה שיתפלל אותה בישיבה אחר שיקדים מה שיזדמן מן הזמירות הידועות או זולתם לפניה.
עדות היסטורית לכך אנו מוצאים אצל ר' עובדיה מברטנורא, שעלה לארץ ישראל בשנת 1488. מכאן שיגר איגרות לאיטליה ובהן תיאר את מצבם של היהודים בארץ. בזמנו הייתה ירושלים הרוסה ושוממה ושארית הפליטה בנתה מחדש בתי כנסת שהיו הרוסים. וכך תיאר ר' עובדיה מנהגי תפילה ואמירת בקשות בליל שבת בבית הכנסת בירושלים:
התפילה אשר יתפללו בכל יום היא בסדור נפלא לא ראיתי כמוהו. בכל יום תמיד, ואפילו בשבת, משכימים קודם עלות השחר שעה או שתיים ואומרים שירות ותשבחות עד שיאור היום. (א' יערי, אגרות א"י, עמ' 130)
אותה שירה של אשמורת הבקר בבגדד חרישית הייתה ונוגה, עת השכימו קום והתאספו אחד אחד בבית הכנסת הגדולשעל פי המסורת נבנה מעפרו ומאבניו של המקדש שנחרב שנטלו עימם הגולים לבבל, כאמור לעיל. שם התאספו והתקבצו לומר את שירי ציון, השזורים כולם בכיסופים לירושלים ולמקדש שייבנה, בצער על הגלות והשכינה הגולה. אותו חוט של געגועים שעבר מדור אל דור, מאבלי ציון שגלו לבבל עם חורבן הבית לפני כמעט אלפיים שנה בקוננם את קינת הגלות "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".
ואכן, כמעט כל הלחנים במסורת הבבלית הם איטיים ונוגים וחוט של עצבות שזור בהם, אולי שריד לאותו בכי של זעקת הגלות וכיסופי הגאולה ההולך ומשתלשל מדור לדור. משירת הלוויים הגולים לבבל, דרך הקינות על חורבן הבית, הפיוטים על סדר העבודה, דרך העולים לרגל לירושלים אל המקדש החרב, המשוררים את מזמוריו של רב האי גאון, דרך שירי ציון של ריה"ל, עד לשיריו של ר' ישראל נג'ארה ופייטני עירק, כל אלה ממשיכים ומחיים את הגעגוע אל המקדש, אל שירת הלוויים, אל ירושלים הבנויה.
ואמנם, משהגיעה עת תקומה, חשו כל יהודי אותה גלות מפוארת בפעמי הגאולה, קמו כולם כאיש אחד ועלו ארצה, לקיים מה שנאמר:
וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ד' מִכַּף איְבָיִךְ (מיכה ד, י), שם - ללמדך שמשם מתחלת הגאולה - משם עולין לירושלים, שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַד' הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא) אותה שעה והיתה לד' המלוכה, וכי"ר.
חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של אתר "הזמנה לפיוט".
