ד"ר נתנאל כהן
מאמרו של ד"ר נתנאל כהן עוסק במסורת ספרד־ירושלים ובאופן שבו שליח הציבור במסורת זו נוהג לבנות את תפילת שחרית של שבת, בזיקה לביצוע של החזן חביב חודידה.
תפילת שחרית של שבת היא מן הארוכות והמרכזיות בסידור התפילה. בבתי הכנסת הספרדיים־ירושלמיים נמשכת תפילה זו בין שעה וחצי לשלוש שעות! לפני החזן עומדת משימה מורכבת: הוא נדרש להתמודד עם כמות עצומה של טקסט, להקריאו בזמן מוגבל מבלי לשעמם את הקהל, וליצור חוויה שבה הטקסט מובן, מונגן ומעובד בצורה אסתטית. התפילה בנויה כטקס שלם – בעל פתיחה, אמצע וסיום – הדורש תכנון מוזיקלי כמעט כשל יצירה קונצרטית.
בחלק מקהילות האימפריה העות'מנית התפתח נוהג של תפילה לפי מקאם. המקאם הוא מערכת מוזיקלית מזרחית, הכוללת סולם, דפוסי תנועה מלודיים ומטען רגשי. החזנים הכירו מספר מקאמים (בין שניים לעשרים), ובכל שבת בחרו מקאם אחד שעל פיו עיצבו את התפילה. הבחירה נעשתה לפי מנהגים שונים – פרשת השבוע, מועדי השנה או אירועים משפחתיים – והתוצאה הייתה טקס שבו האלתור שזור במבנה מוזיקלי ברור.
כבר בשנת 1587 פרסם ר' ישראל נג’ארה את ספרו "זמירות ישראל", שבו פיוטים ממוינים לפי מקאמים ומבוססים על לחנים עות'מניים, יווניים וערביים. המוזיקולוג אדוין סרוסי הצביע על עדות לשילוב מקאם בתפילה עצמה עוד מראשית המאה השמונה עשרה: כתב היד Ms. Add. 26967 מן הספרייה הבריטית, שנכתב בוונציה בידי משה הכהן מסרייבו. כתב היד כולל לא רק פיוטים לפי המודל של נג’ארה, אלא גם רשימה מסודרת של קטעי תפילה מרכזיים ("נשמת כל חי", "שוועת עניים") ולצדם פיוטים תואמים בכל מקאם. מכאן ברור שכבר אז נבנתה תפילת השבת סביב מקאם מאחד, כאשר החזן מאלתר את רוב הטקסט ומוסיף בנקודות נבחרות פיוטים מוכרים על פי לחנים מוכרים מספרי הפיוטים או מהסביבה הלא־יהודית.
השיטה הזאת נשמרה עד ימינו. ספרי פיוטים עדיין כוללים רשימות של לחנים לקטעי תפילה מרכזיים, וחזנים רבים רושמים הערות בסידוריהם. דוגמה עכשווית היא תפילת שחרית ספרדית־ירושלמית בביצוע החזן חביב חודידה, שהוקלטה לאתר הפיוט והתפילה בשנת תשפ"ה. סידורו של חודידה מלא ציוני נעימות גם לקטעים הנתפסים כמאולתרים. נעימות אלו "מעירות" את הקהל ויוצרות תחושת השתתפות רציפה. בנוסף, חזנים שומרים על קו מלודי אחיד: האלתור נבנה כך שיזרום אל הנעימה המשובצת הבאה. למשל, אם הלחן הבא מתחיל בצליל נמוך, האלתור שלפניו יישאר אף הוא בטווח צלילים נמוך כדי להבטיח מעבר חלק.
מוזמנים להרחיב כאן על דמותו של החזן חביב חודידה
טכניקה נוספת, הנהוגה בימינו, היא לשמור בחלקים הראשונים של התפילה, נשמת כל חי וישתבח, על המקאם המרכזי מבלי לפתח אותו יתר על המידה, ורק בהדרגה, סביב קריאת שמע וברכותיה, לפתוח את המנעד ולשלב מקאמים משניים. גישה זו מאפשרת בנייה הדרגתית של מתח מוזיקלי ורגשי, ומעניקה לחזן כלי נוסף ליצירת דרמה והתרחבות במבנה התפילה.
כך מתהווה תפילת שחרית של שבת בנוסח ספרד־ירושלים כתופעה מורכבת – שילוב של טקסט קדוש, מסורת פיוטית וותיקה, ידע מוזיקלי מעמיק וטכניקות פרקטיות – ההופכים אותה לא רק לטקס דתי אלא גם לחוויה אמנותית וקהילתית של ממש.
מקורות:
Seroussi, Edwin. "Third Diaspora Soundscapes: Music of the Jews of Islam in the Americas." Mazal Tov, Amigos! Jews and Popular Music in the Americas, pp. 208-236.
