החזן במזרח אירופה – בין המצוי לרצוי
אתר הפיוט והתפילה

החזן במזרח אירופה – בין המצוי לרצוי

ד"ר נתנאל כהן

מאמרו של ד"ר נתנאל כהן עוסק בדמותו ובתפקידו של שליח הציבור – החזן – ביהדות. הוא מתאר את הכישורים הנדרשים מהחזן, כמו יראת שמיים, ידע בלשון ודקדוק, וכישרון מוזיקלי, לצד הקשיים הנובעים מהיעדר שילוב מושלם של תכונות אלו. המאמר סוקר את ההתמודדות עם סוגיות אלו בהיסטוריה היהודית, החל מתקופת תור הזהב בספרד ועד לאירופה במאה ה-19, ומביא דוגמאות מההלכה, ספרות הומור יהודית ואנקדוטות היסטוריות. דרך דיון זה נחשפים הפערים בין הדרישות התיאורטיות למציאות, ההשפעות התרבותיות והחברתיות על תפיסת החזן, והמתחים בין יראת שמיים למוזיקליות.

על שליח הציבור מוטלת אחריות כבדה – להוביל ולהדריך את הציבור בתפילתו לפני בורא עולם. לשם תכלית נשגבה זו נדרשות ממנו כמה תכונות וכישרונות. עליו להיות ירא שמיים, כדי שיהיה מסוגל לכוון בתפילתו כך שתהיה חביבה לפני בורא עולם. כמו כן, עליו לדעת היטב את השפה העברית ודקדוקה, כדי שיוכל להגות באופן תקין את מילות התפילה. ולבסוף, עליו להיות מוזיקלי ובעל קול נעים, כדי שיוכל לרומם ולרגש את הקהל ולהביאו לידי דבקות וכוונה.

למרות שדרישות אלה ברורות באופן תיאורטי, נדיר מאוד למצוא חזן שיהיה מושלם בכל המידות והמעלות. לרוע המזל, התכונות הללו אינן תלויות זו בזו, וקיומה של תכונה אחת איננה ערובה לקיומן של התכונות האחרות. בשל כך, כאשר החזן מחזיק רק בחלק מהתכונות אך לא בכולן, יש להחליט האם התכונות שבידו מספיקות כדי למנות אותו לשליח ציבור או שמא התכונות החסרות גוברות והחזן פסול מלשמש בקודש. נוצרות שאלות של התנגשות בין ערכים וסדרי עדיפויות. לדוגמה, מי עדיף: חזן בעל קול נאה שאינו ירא שמיים או חזן ירא שמיים שקולו אינו נאה? אף שההלכה דנה בנושאים מסוג זה, נראה שבמשך תקופה ארוכה במזרח אירופה הבמה המרכזית שבה נידונו נושאים אלה לעומק לא הייתה ספרי ההלכה, אלא דווקא מרחבי ההומור היהודי העממי. פניני בדיחה וחידוד בנושא השתמרו בין השאר ב"ספר הבדיחה והחידוד" שכתב הסופר והפעיל הציוני אלתר דרויאנוב (1870–1938), ובספר "מאוצרנו הישן" שכתב הסופר משה יוסטמן (1889–1942), הידוע בשם העט "ב. יאושזון".

קול ערב איננו ערובה לעברית תקינה, להבנה בדקדוק ובכלל להבנת משמעות התפילה. כבר בתקופת תור הזהב בספרד ניתן למצוא בשירתו של יהודה אלחריזי (1165–1225) לעג לחזנים שמסרסים את העברית וטועים בה טעויות מביכות. בספרו "תחכמוני" מונה אלחריזי רשימה של טעויות מוגזמות שאותן שמע, כביכול, אחד מגיבורי הספר בפי חזן מאזור סוריה. בין השאר הוא כותב: "...במקום 'שומר כל עצמותיו' אמר: שובר כל עצמותיו … ובמקום 'ישמח ישראל בעושיו' אמר: ישמח ישמעאל בעשיו". באירופה במאה התשע עשרה הביקורת הוטמעה בעיקר בהומור שנסוב סביב שנינות ותשובות חריפות. לדוגמה, מעשה בחזן ששאל את הגבאי שיחווה דעתו על חזנותו. בתשובה, הגבאי החמיא לו על כוח זיכרונו המופלא. כשהחזן התפלא ושאל מה עניין כוח הזיכרון לחזנותו, אמר לו הגבאי שהוא שם לב שהחזן זכר השנה את כל שגיאותיו מהשנה שעברה וחזר עליהן במדויק, מבלי לפספס אפילו אחת! (דרויאנוב, בדיחה 509).

בעיה נוספת היא הדרישה מהחזן לקול יפה ולמוזיקליות מחד גיסא, וליראת שמיים מאידך גיסא. מצד אחד, תפילה שמבוצעת בנעימה ערבה ובקול יפה, אך ללא יראת שמיים, היא כגוף בלי נשמה וללא ערך דתי לכאורה. מצד שני, היכולת המוזיקלית היא תכונה חיצונית הבולטת לאוזן במהלך התפילה, לעומת יראת השמיים, שהיא תכונה פנימית שניתן לזייף. מה קרה כאשר הייתה התנגשות בין הכישרונות התורניים ויראת השמים ובין הקול היפה? על קונפליקט כזה אנו שומעים לראשונה מתוך אנקדוטה המתייחסת למאה השבע עשרה. רבי שבתי הכהן (1622–1663), מחבר ההערות "שפתי כהן" (הש"ך) ל"שולחן ערוך", רצה למנות את הרב משה רבקש (1600–1671) אבי סבו סבו של הגאון מווילנא, לחזן בימים הנוראים בבית הכנסת הגדול בווילנה. הרב רבקש היה בעל ידע תורני עצום, מחבר הספר "באר הגולה", מפעל מונומנטלי של חיפוש כל המקורות שעמדו לפני הרב יוסף קארו בחיבורו "שולחן ערוך". כמו כן היה ידוע ביראת השמיים המופלגת שלו וכנה על ידי מכריו "החסיד" (כאנקדוטה יש לציין שנשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו הם מצאצאיו). כאשר מיחו אנשי הקהילה לפני הש"ך שקולו של הרב רבקש אינו ערב, אמר להם שיש לו את כל המידות והמעלות שחכמים מנו שצריך שיהיה לשליח ציבור. אז מה משנה אם מעלה אחת חסרה לו, קול? (דרויאנוב, בדיחה 522). מהאנקדוטה הרשומה אצל דרויאנוב לא ידוע סוף הסיפור – האם אכן הרב רבקש מונה כחזן או שמא ניתן התפקיד לאדם פחוּת מעלה ממנו, אך בעל קול יפה, אך ניתן ללמוד ממנה על המאבקים שבין הרבנים לקהל בעניין מינוי חזנים.

במאה התשע עשרה נראה שבמקומות רבים ניצח כבר הקול היפה. על פתיחת ספר קהלת, "דברי קהלת בן דוד", שאל רבי משה יצחק הדרשן, המגיד מקלם (1828–1899): מפני מה טרח ספר קהלת לציין את ייחוסו של קהלת? וענה בהומור שאם קהלת היה חזן, אף אחד לא היה בודק אחריו אם הוא ירא שמיים, אבל על מטיף המוסר מיד העם שואל מי הוא שיטיף לנו ומה ייחוסו? ולכן הוא הוצרך לומר שהוא בן דוד (יאושזון על קהלת).

פתרון שמאפשר "לכמת" כביכול את יראת השמיים של החזן, או לפחות לוודא את מודעותו ומחויבותו לכללי ההלכה הוא בחירת חזן שהוא גם שוחט במקצועו. מלאכת השחיטה דורשת מודעות להלכה וציות, עד כדי כניעה מוחלטת, לדעת רב המקום, שיכול בפסיקת הלכה אחת להטריף בשר ולגרום להפסד כספי ניכר. באופן זה נהג הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין (1816–1893), לבחור את חזניו. הוא היה אומר בדרך הלצה שלחזן: "אין … שמירה – אלא סכין", כלומר שאין שמירה לתפילתו שתהא ראויה, אלא סכין השחיטה (בהלצה זו הוא נקט את לשון הגמרא לגבי שור מועד, שור שידוע שמנהגו לנגוח ועל כן החזקתו מסכנת את הסביבה, ועל כן עדיף לשחוט ולאכול אותו). העם היה נותן סימנים ואסמכתאות מן המקרא לכך שראוי שהשוחט ישמש כחזן. לדוגמה, בפסוק מספר ויקרא "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית" (ח, כג), המילה "וישחט" מוטעמת בטעם "שלשלת" שעל פי המסורת יש להאריך בו ולנגן בו. סימן נוסף היה הפסוק המפורש מספר תהלים "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (קמט, ו). (דרויאנוב, בדיחה 513–514, יאושזון על פרשת צו).

מה שהתחיל אולי כקונפליקט וכפער בין הרצוי למצוי, הפך ברבות הימים לסטראוטיפ. באירופה במאה התשע עשרה החזנים נחשבו לטיפשים, ואף היה פתגם ידוע שראשי התיבות של "חזן" הם "חזנים זײַנען נאַראָנים", כלומר חזנים הם טיפשים. ייתכן שמקורו של הסטראוטיפ בתפיסה היפותטית פילוסופית מימי הביניים, שכן ניתן למצוא בפירושו של דון יצחק אברבנאל (‏1437–1509) הספרדי על שמואל א (טז, יד) את הטענה שלפיה "...על הרוב המנגנים והמשוררים נשלמים במדמה [יכולת דמיון ויצירתיות גבוהה] וחסרי ההשכל האמתי [לימוד עיוני והסקת מסקנות], ולזה לא היו הבעלי שכל ועצה מנגנים כי אם על המעט". סיבה נוספת לסטראוטיפ קשורה להתפתחות האופרה ולסטראוטיפ דומה על זמרי הטנור, שנוצר אולי מתוך קנאה למעמד הרם שהם קנו ולחיי המתרות שניהלו. על פי רוב החזנים היו בעלי קול טנור.

הסטראוטיפ התבטא בהומור בשלל בדיחות וחידודים. לדוגמה, שאלו בהלצה: "מדוע את הקידוש אומר חזן בית הכנסת ואילו את ההבדלה בדרך כלל אומר הגבאי?" וענו על פי דברי התלמוד הירושלמי, "אם אין דיעה, הבדלה מנין?" (ברכות פ"ה ה"ב. נאמר לגבי אמירת "אתה חוננתנו" במוצאי שבת בברכת "אתה חונן לאדם דעת". דרויאנוב, בדיחה 502). בדיחה אחרת מתקופה זו מתייחסת לאיש תנועת ההשכלה אברהם דוב בּער גוֹטלוֹבֶּר (1811–1899), שנשאל מי ייסד את החזנות בישראל, וענה "שלמה המלך, שהרי רחבעם בנו אמר "אבי יסר אתכם בשוטים (מלכים א יב יד)" (דרויאנוב, בדיחה 500, יאושזון על פרשת צו). במקור הכוונה בפסוק היא לריבוי המילה שוט, אך בהלצה מדובר בחזנים השוטים שמייסרים את העם בטיפשותם. גם רבנים השתתפו בהפצת סטראוטיפ החזן השוטה, ובמיוחד ידוע היה בשנינותו בעניין הרב יהושע אייזיק שפירא מסלונים (1801–1873), שעל שם שנינותו כונה בשם רב אייזל חריף. כשנשאל מדוע שליח הציבור מתחיל בשבת את התפילה מהקטע "שוכן עד" ולא מתחילת התפילה, הוא ענה שזה משום שיש סכנה "להתחיל" עם שוטה… (יאושזון על פרשת צו). וכשנשאל מה אחוז השוטים בישראל, ענה שלא פחות מעשירית, כי לכל מניין (עשרה אנשים) יש חזן (יאושזון על פרשת דברים). למרות הסטראוטיפ והבדיחות הרבות סביבו, קשה להעלות על הדעת שהעם יסכים ששליח הציבור שלו יהיה אדם טיפש. כמו באופרה, למרות הסטראוטיפ, חזנים מוכשרים זכו לכבוד רב והמון העם נהר לשמוע את קולם.

 

חזנים התמודדו עם הסטראוטיפ באופנים שונים. חלק אימצו אותו בצחוק וביטלו אותו באמצעות הומור עצמי. לדוגמה, החזן הידוע יוסל'ה רוזנבלט נשאל מדוע בחר, מכל המקורות, להלחין דווקא את הברייתא "רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת". תשובתו הייתה שבחר להלחין דווקא קטע תלמודי כדי שיחשבו שהוא תלמיד חכם. בדומה לכך, החזן יוסי גולד'ס, שפעל כנראה באמצע המאה התשע עשרה בעיר וִיטֵבְּסְק שבבלארוס, ידוע היה כאדם פיקח ביותר. כאשר נשאל כיצד ייתכן שאין הוא שוטה – והרי החזנים מטבעם הם שוטים – ענה על פי הכתוב במסכת שבת: "אין מביאים ראייה מן השוטים" (קד, ב). (דרויאנוב, בדיחה 504). החזן שלמה זלמן ריבלין (1884–1962) נהג להוסיף לאמרה "חזנים זײַנען נאַראָנים" ראשי תיבות משלו למילה חזן: "חוץ זלמן נישט", כלומר החזנים הם שוטים, חוץ מזלמן ריבלין, שאיננו שוטה (שמעתי מפי תלמידו פרופסור אליהו שלייפר).

לסיכום, דמותו של שליח הציבור, החזן, שיקפה מאז ומעולם מתח בין שאיפות רוחניות אידיאליות ובין מציאות אנושית מורכבת. הדרישות הרבות – יראת שמיים, עברית תקינה וקול ערב – יצרו לעיתים קרובות קונפליקטים בין ערכים ואידיאלים. במאמר זה הבאנו טעימות למתח הזה במזרח אירופה. מצד אחד, התפיסה המסורתית רואה בשליח הציבור אדם שראוי לשמש מודל לתפילה מתוך כוונה וטהרה. מצד שני, ההומור העממי והאנקדוטות ההיסטוריות מזכירים לנו את מגבלות האנושיות ואת הצורך להשלים עם הפער בין הרצוי למצוי. ייתכן שדווקא תכונה זו – ההומור – היא המפתח לשימור האיזון בין הכבוד לחזנות לבין הביקורת עליה, לאור מהותה של התפילה: דיבור כן ועמוק עם בורא עולם.

ד"ר נתנאל כהן הוא מוזיקולוג, אוצר המוזיקה באתר הפיוט והתפילה.