מדריך לתפילת עמידה

---

תפילת העמידה – מילים וביצועים

תפילת העמידה היא תפילה די מורכבת לביצוע. היא איננה עמידה – היא אינה תפילה שרק "עומדים" בה; להפך. היא איננה תפילה אחת, אלא מורכבת לרוב משני מרכיבים מובחנים – תפילת הלחש וחזרת שליח הציבור עליה. היא איננה רצף טקסטואלי קבוע, קשיח ובלתי משתנה, אלא ההפך מכך, היא רצף דינמי וחי המתעצב מחדש כל העת.

ומהי כן? למעשה מדובר ברצף עשיר מאוד של תפילה, גם בתכנים הרבים הנמצאים בו, וגם במחוות גוף, בדינמיקות ובתגובות המצויות בו, במסורות השונות.

כמה גדולה חשיבותה של תפילה זו? כאשר חז"ל במקורותינו משתמשים במושג "תפילה" כוונתם אליה. העמידה, כמחווה גופנית וכביטוי נפשי, נתפסת בפני עצמה כתפילה – "אין עמידה אלא תפילה", קבעו חז"ל בהתייחסם לפסוק שבו מצוינת עמידתו של אברהם אבינו. ליבתה של התפילה היהודית והמרכז החשוב שלה – מבחינה תוכנית, רעיונית והלכתית, הוא תפילת העמידה.

המדריך הזה מבקש לצייד את כל הבא בשעריה של התפילה הזו, בעיקר במסגרת בית הכנסת, בכלים לביצועה – מה לומר בה ובעיקר – איך לומר. זאת, בשל ריבוי המחוות והמעשים הנלווים אליה.

עמידה

אחד המאפיינים הבולטים של התפילה הזו הוא העמידה. מתפללי בית הכנסת עומדים ברגליים זקופות וישרות, אינם זזים, ופונים לכיוון אחד. מאפיין זה, כאמור, נתן לתפילה זו את שמה. ישנם קטעים נוספים בתפילה הארוכה שבהם חובה או נהוג לעמוד, אך עמידה זקופה, מתמשכת ושקטה – קיימת רק בה מידה זו היא ייחודית גם בדרישת הכיוון. הכיוון שאליו פונים המתפללים על פי המסורת,  הוא ירושלים, שבבתי הכנסת הוא בדרך כלל הכיוון שבו נמצא ארון הקודש. בתוך ירושלים עצמה התפילה היא לכיוון הר הבית. הדברים מבוססים על תפילת שלמה המלך בבניין בית המקדש הראשון: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א ח, מד).

תפילת הלחש

תפילה זו, הנקראת גם תפילת הלחש, נאמרת מפי המתפללים בשקט בלתי אופייני בבית הכנסת: בתפילת הלחש עומד כל אדם, כאמור, בזקיפות קומה וברגליים צמודות עם עצמו ומבטא בשפתיו בלחש  את תוכן התפילה בהתאם למועד התפילה, במסגרת הברכות השונות והתוספות הנלוות עליהן. חשוב להבהיר כי ההנחיה היא שכל אדם ישמיע את תוכן התפילה לאוזניו, כך שניתן לשמוע באותם רגעים בבית הכנסת המיית לחש עולה. אין לדבר, להסיח את הדעת או לעסוק בדברים אחרים במהלך תפילת הלחש. אפילו נחש כרוך על עקבו, קבעו חז"ל, לא יפסיק. בדורות שלאחר מכן הבהירו חכמים שמדובר רק בנחש שאינו ארסי, ולמעשה נראה שיש בהצהרה הגדולה רצון לכונן תפיסה מסוימת – של מחויבות גדולה למעמד הזה שבו האדם הפרטי משוחח עם בוראו, יותר משיש כאן הנחיה קונקרטית שיש להתנהל לפיה במציאות. על כל פנים, המסר ברור – במעמד הזה, שהוא מעין שיחה אישית עם הבורא, נדרש מהאדם ריכוז מלא, ועליו להתכוון בדבריו ככל שניתן השיחה הזו כוללת פסוק פתיחה, תשע עשרה ברכות, בקשה קצרה (אלֹהַי נצור) ומשפט סיום, ולאחריה ממתינים המתפללים לשליח הציבור, שיחל לחזור על התפילה בקול.

תנועות

צעדים

התפילה נפתחת ומסתיימת בצעדים – שלושה צעדים קדימה בתחילתה, ושלושה צעדים לאחור בסופה. המקורות מתייחסים לצעדים אלו בתחילת התפילה כביטוי של התקרבות אל האל, ולצעדים שבסופה – כביטוי מוחשי של כבוד למושא התפילה. רבים נוהגים לפתוח את תפילתם בשלושה צעדים אחורה, באופן שיסייע להם לבדוק אם יש במקומם מרווח לחזרה קדימה, אך אין זו חובה.

הצעדים לאחור מלווים את אמירת המשפט "עושה שלום במרומיו", החותם את התפילה. המתפלל מתבקש לכרוע, לצעוד שלושה צעדים לאחור, ואז ליטות שמאלה, ימינה ולפנים, במקביל לאמירת המשפט.

כריעות

הביטוי הפיזי הבולט ביותר בתפילת הלחש כיום הוא הכריעות. יש הנוהגים לומר את התפילה כולה בנדנוד עדין, קדימה ואחורה, ויש שאינם נוהגים כך, אלא להישאר בזקיפותם. לכל גישה הרעיון הטמון בה וגישתה לעמידה לפני הבורא – יש הסוברים שהתלהבות הגוף מבטאת כוונה בתפילה, בהשראת מילות הפסוק מתהלים: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (לה, י). לעומתם יש הסוברים שבעמידה לפני מלך עלינו לעמוד בזקיפות וללא זיע, ואין זו דרך כבוד לנוע קדימה ואחורה במעמד מכובד שכזה. הדבר נתון לבחירתו האישית של כל מתפלל, ואיננו חלק אינטגרלי מדרישות התפילה. בבתי כנסת שונים ניתן לראות מנהגים שונים. לעומת כריעות קלות ומתמשכות אלו, יש כריעות בולטות במקומות מוגדרים – פתיחת וחתימת ברכת אבות – במקביל למילים "ברוך אתה" המתפלל מתבקש לכרוע, ולאמירת שם ה' – לזקוף. כריעה נוספת מתבצעת בתפילת מודים שבברכת ההודאה – עם פתיחתה על המתפלל לכרוע בכל גופו, ולהזדקף רק באמירת שם ה'.

הכאה על החזה

בקהילות אשכנז, ובעקבותיהן פשט המנהג אצל מתפללים רבים מעדות אחרות, נהוג להכות על החזה בפתיחת ברכת "סלח לנו", כביטוי לחרטה המזכיר את הווידוי.

חזרת הש"ץ

בניגוד לתפילת הלחש, המאופיינת בעיקר בשתיקה ובתפילה אישית, בחזרת הש"ץ, המערבת את קהל המתפללים כולם, יש מחוות רבות ושונות. הצורך בחזרת הש"ץ נולד מהשתתפותם של אנשים שאינם בקיאים בתפילה בעצמם בבית הכנסת, והיא מסמלת את הערבות והסולידריות בקהילה המתפללת. החזרה נותרה על כנה גם כיום, והיא מאפשרת צורת תפילה שונה שבה שליח הציבור מתפלל עבורנו ואנו מתפללים בהקשבה, בהסכמה ובמענה. הדיאלוג בין המתפללים לשליח הציבור, העובדה שגם הקול משחק תפקיד, התוספות השונות – כולן יוצרות כר פורה להתרחשות ערה בבית הכנסת:

מענה:

במרבית הקהילות, נהוג לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על אמירת שם ה' בפי הש"ץ בחתימת הברכות, ו"אמן" בסופן. למעשה המענה הזה נחשב לחלק בלתי נפרד מחזרת הש"ץ, ואין היא שלמה בלעדיו, מה שמחזק את רעיון השותפות בחזרת הש"ץ. הקהל בקרב האשכנזים יש מי שאינם נוהגים לומר "ברוך הוא וברוך שמו", אלא "אמן" בלבד.

בקהילות שונות, בעיקר בקרב יהודי צפון אפריקה, נהוג שהקהל מגיב לדברי הש"ץ במקומות נוספים. לרוב מענים אלו אינם מופיעים בנוסח שבסידור, אלא הפכו לשגרת בית הכנסת במעבר שבעל פה מדור לדור. בין המנהגים הללו: אמירת "עליהם השלום" לאחר אזכור שלושת האבות בברכת אבות,  אמירת "לברכה" על אמירת "מוריד הטל" ו"משיב הרוח ומוריד הגשם", אמירת "בקרוב" לאחר המילים "מצמיח ישועה" בברכת גבורות, אמירת "כְּמֵאָז" לאחר המשפט "ותחזינה עינינו" ואמירת "ברוך חי העולמים" לאחר אמירת המילים "וכל החיים יודוך סלה" בברכת ההודאה.

ברכות אבות וגבורות מתוך שחרית של שבת, מיימון כהן ושמעון אילוז. להאזנה>

קדושה:

הנוהג המקובל הוא שהמתפללים נותרים על עמדם מתום תפילת הלחש עד לאחר אמירת הקדושה, לאחר ברכתה הגבורות, הברכה השנייה בחזרת הש"ץ. הקדושה, הנאמרת רק בציבור, מבטאת הידמות המתפללים למלאכים המהללים את הבורא. תוכלו לקרוא עליה בהרחבה כאן. בקדושה שוב עומדים המתפללים ברגליים זקופות ואינם נעים. ההלכה המקורית היא שהציבור עונה לשליח ציבור רק בקטעים הבולטים, אך הנוהג המקובל כיום הוא שהציבור כולו אומר את מילות הקדושה, בשירה משותפת או במלמול, וכולם מתחברים יחד לאמירת המשפטים הבולטים, בהתאם להובלתו של שליח הציבור.

במילים "וקרא זה אל זה" ואמר נהוג לכרוע לצדי ימין ושמאל; יש הנוהגים לכרוע קדימה גם במילה "ואמר".

במשפט "קדוש קדוש קדוש" נוהגים המתפללים לעמוד על קצות אצבעותיהם ולהזדקף כלפי מעלה, במעין קפיצה.

בתפילות מוסף, בשבתות ובימים טובים נוסח הקדושה משתנה, אך אותם עקרונות בסיסיים של עמידה זקופה, מענה קהל והזדקפות כלפי מעלה שבים גם בהן.

לאחר סיום ברכת קדושת השם נוהגים רבים להתיישב.

מודים דרבנן:

בחזרת הש"ץ מתחלף הקטע "מודים" שאמרו המתפללים בתפילת הלחש. בעוד שליח הציבור חוזר עליו במלואו, הקהל נוהג לקרוא קטע קצר יותר, הנקרא מודים דרבנן.

ברכת כהנים:

ברכה מיוחדת זו נאמרת בחזרת הש"ץ חלק מהתפילות, בהתאם למנהג ולנוכחות כהנים בבית הכנסת. אם מדובר בתפילה ובמועד שבה נהוג לאמרה אך אין כהנים בבית הכנסת, נהוג ששליח הציבור אומר את הברכה בעצמו. כשיש כהנים בבית הכנסת, נהוג בחלק מהקהילות ששליח הציבור קורא "כהנים", והציבור משיב "עם קדושך". הברכה מורכבת משלושה פסוקים, ולאחר סיום אמירת כל פסוק עונה הציבור "אמן" או "כן יהי רצון". בקהילות הספרדים ובמעט קהילות אשכנזיות נהוגה גם אמירת "ברוך הוא ברוך שמו" לאחר אמירת שם ה' בכל פסוק.

בקהילות הספרדים, בעיקר בקרב יוצאי צפון אפריקה, פשט המנהג כי בברכה זו האב, העטוף טלית, מניח ידיו על ילדיו לפי סדר הולדתם, בהמחשה כלשהי של תיווך הברכה לילדים. ניתן לראות בבתי כנסת ספרדיים את התכונה בקהל לקראת הברכה, כאשר מתפללים מכל קצוות בית הכנסת ניגשים להוריהם ולסביהם, הפורשים מעליהם את כפיהם.

נהוג שלא להסתכל על הכהנים בשעת הברכה, על מנת להישאר מרוכזים בברכה, וכזכר לטקס ברכת הכהנים במקדש.

ברכת כהנים | מרוקו | מיימון כהן ושמעון אילוז. להאזנה>

תפילות בימים מיוחדים:

החגים והמועדים השונים מזמנים תוספות שונות ומגוונות לתפילת העמידה, שלא נוכל להיכנס אליהן במדריך זה – כמו תקיעת שופר בראש השנה, פיוטים שונים, אמירת סדר עבודת הכהן הגדול במקדש ביום כיפור ועוד. הנחיות רבות מתייחסות לתוספות אלו, דין השוכח אותן ואופן אמירתן.

דומה כי עולמה העשיר והפורה של תפילת העמידה, שמצד היא אחד היא הביטוי המרכזי לשיח האישי בין אדם לבוראו במסגרת התפילה הממוסדת, ומצד שני היא הביטוי המרכזי לקהילת המתפללים ולשותפות שבין חלקיה, מייצר הזדמנות ליצירה ולחידוש, לצד אתגר בהתמודדות בכל המחוות הטקסטואליות והגופניות הנהוגות בה.

​אנחנו מקווים כי המדריך הזה צייד אתכם במעט צידה לדרך לתפילה המרכזית ביותר במסורת היהודית. להרחבה תוכלו לקרוא את המבוא לתפילת העמידה באתר.