ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר יוֹם הוֹ הוֹ וְיוֹם עֶבְרָה צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר יוֹם חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי וּמִמְּזָרִים קָרָה אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָּה סוֹעֲרָה לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה נָאוָה כְּתִרְצָה עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן אַיֵּה בִגְדֵי כְּהֻנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָּה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַעֲמַיִם עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים וְעַיִן תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְּעָרִים בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ |
|
קינה הנאמרת על ידי חלק מקהילות צפון אפריקה בתפילת שחרית של תשעה באב, היום בו מצוין חורבן בית המקדש; קינה זו נכתבה על ידי ר' שלום אבן-צור (סאלי, מרוקו; מפנה המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה), בן למשפחת פייטנים נודעת מצאצאי מגורשי ספרד; שמו חתום בראשי המחרוזות: א(ני) שלום בן צור. אופייה הפתוח של מסגרת הקינות בתשעה באב, בה ניתן לשלב פיוטים חדשים עם ישנים בלא לדחוק קינות אל מחוץ למסגרת, וללא חשש של הפסק בתפילה, היה מהגורמים הבולטים לפריחתה של הקינה ביצירתם של פייטני צפון אפריקה; אך גורם חשוב לא פחות היה תחושות תסכול וצער אין-קץ מן הגלות הממושכת, אשר גרמו לפייטנים לשקע מתהומות נפשם בקינות לתשעה באב. גם הקינה שלפנינו מבטאת היטב את הזיכרון הקולקטיבי של החורבן ואת כאב הגלות. חרף אורכה הרב – עשר מחרוזות בנות שבעה טורים כל אחת – אין היא מונוטונית כלל וכלל; כבקינות רבות, ניכרת גם כאן תנועה מאבל לנחמה, ומיגון לשמחה; אך מעבר לכך, נראה כי הדובר בשיר מחליף ללא הרף את זהותו, ושומר על עניין מתמיד: עתים הוא הפייטן עצמו, המעורר את שומעיו לבכי ומספד; עתים זו ירושלים החרבה, המקוננת על אובדן בניה; עתים זו היא כנסת ישראל, הנתונה למכים בגלותה; ולבסוף – קולו של הקדוש ברוך הוא בכבודו בוקע מגרונו של הדובר, שעה שהוא מנחם את בניו ומעניק להם תוחלת ותקווה. |
| • אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ – הפייטן פותח את שירו בקריאה להתאבל ולהתאונן, שכן ליום זה (יום תשעה באב) 'יאות קינה', כלומר, יפה הקינה ('יאות' מלשון 'נאה'). הוא אינו עומד מנגד וקורא לעם, אלא מצרף עצמו בתוכם – 'כולנו'. • קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה – המשורר קורא לעם לקדש את היום בצום ובאבל. קריאה מעין זו מופיעה אצל יואל (א, יד; ב, טו): קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְזַעֲקוּ אֶל ה'. 'אנינה' הוא אֵבֶל בפי חז"ל, מלשון אנינות. אוֹנָן הוא אדם שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר. ראו למשל ירושלמי (סנהדרין, פ"ב ה"א): "אי זו היא אנינה? משעת מיתה עד שעת קבורה". • רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ - המשורר מתחיל לפרט את מנהגי האבלות הנוהגים ביום זה. מנהג האבלות הנזכר כאן ראשון הוא 'רדו על הארץ לינו' – הישיבה על הקרקע, שמתחילה כבר בסעודה המפסקת שטרם הצום (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנב, סעיף ז), והשינה עליה בלילו (שם, סימן תקנה, סעיף ב): "ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו". • הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ – יום תשעה באב אסור בשחוק, שמחה ונגינה; הנגינה צריכה להתחלף בו במספד ובכי תמרורים. 'תמרור' – מלשון מרירות. וראו למשל ירמיהו (ו, כו): בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים. בעקבות חורבן בית המקדש המצוין ביום זה, גזרו חכמים שלא לשחוק ולא לנגן כלל (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם... ואסור לשומעם מפני החורבן... אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה". המנהג הרווח צמצם גזרות אלו בדרך כלל לימי צום ואבל בלבד. • מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא – יום תשעה באב אסור ברחצה (שולחן ערוך, סימן תקנד, סעיף א). • יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ – ללכת יחף או בנעלי בד מסמן אבלות וצער. היחפים הם האבלים, המתאבלים ומקוננים, כמתואר בבישעיה (יט, ח): וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ. • עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה – לאחר שקרא לעם לנהוג את מנהגי האבלות של יום תשעה באב, מגלה הפייטן מדוע הוא מקונן כאלמנה: 'על ידיד אנה פנה'. ביטוי המבוסס על פסוק משיר השירים (ו, א): אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ, פסוק שנדרש בחז"ל כשאלת אומות העולם לישראל בגלותם, שעה שאלוהיהם פנה ונעלם כביכול (ספרי דברים, שמג). כינויו של הקדוש ברוך הוא בשם 'ידיד' רומז לדרשת חז"ל על בניין בית המקדש (בבלי מנחות נג, ע"א, ועוד): "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים; 'יבא ידיד' - זה שלמה המלך... 'בן ידיד' - זה אברהם... 'ויבנה ידיד' - זה בית המקדש... 'לידיד' - זה הקדוש ברוך הוא... 'בחלקו של ידיד' - זה בנימין... 'ויתכפרו בו ידידים' - אלו ישראל". • כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה – מיוסד על נבואת החורבן ביחזקאל (ז, יז): כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם, המבטאת חולשה גופנית כללית. 'אהגה כיונה' – 'הגה' הוא כינוי רווח במקרא ובפיוט לקולה רווי-הצער של היונה, כמובא באותה נבואה עצמה בתיאור מנוסת הפליטים (שם, ז, טז): וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ. • עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ – המשורר מקונן על ירושלים, עיר מושבו של דוד, שחרבה. על פי נבואת החורבן בישעיה (כט, א): הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ ('אריאל' אף הוא כינוי למקדש). כמקובל בקינות רבות, הפייטן משלב בשירו את קולות הצער של האבלים, ש'קראו אוי לנו'. • שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה – הפייטן קורא לישראל ('בת ציון') להשתופף ולהנמיך קומתם ('שחי וגוחי'), ולחוש כְּאֵב ('חיל') כאשה יולדת. על פי מיכה (ד, י): חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה... את אותה קריה שבה חנה דוד (כאמור בטור הקודם), נאלצים כעת ישראל לעזוב. • שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה – בת ציון נקראת לגוז את שערה ולהתקרח לאות אבל (וראו מיכה א, טז), ולהתהלך בדרך ('ארחי') של חיל ורעדה. דימוי ישראל לאשה יולדת הסובלת רעדה וכאב נמשך גם כאן, על פי הנאמר בתהלים (מח, ז): רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה. • וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי – על ישראל לקרוא למקוננות, על פי תיאור הגלות בפי ירמיהו (ט, טז-יח): כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה... וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה... כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ. • עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה – בא אי–שקט וכליון, על פי יחזקאל (ז, כד–כה, מתוך נבואה שנרמזה בפיוט כבר קודם): וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם... קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. • וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה – לא רק המקוננות תבכינה את החורבן והגלות, אלא ישראל כולם; 'בתולת בת יהודה' – כינוי לישראל במגילת איכה (א, טו), הנקראת בתשעה באב. 'בקינה פצחי' – רמז מהופך ל'פִּצְחִי רִנָּה' שבנבואת הגאולה של ישעיהו (נד, א). • כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי – מפגע לפגע מיטלטל ידיד נפשו של המשורר, הקדוש ברוך הוא (שכינויו 'ידיד' הופיע בתחילת הפיוט), ומטלטלו עמו. 'דחי' הוא כשלון ופגע בלשון המקרא (תהלים קטז, ח); הצירוף 'מדחי אל דחי' ראשיתו כנראה בשירת ספרד, למשל אצל ר' אברהם אבן עזרא – 'אלך מדחי אל דחי'. • גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי – הפייטן מתלונן על האלוהים, שקטע את שגרת חייו וחסם את דרכו וכוחו. הדובר כאן ובהמשך נע חליפות בין ייצוג אישי לייצוג לאומי. הוא כורך זה בזה שלושה פסוקים: מתהלים (קלט, ג) – אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה; מאיוב (יט, ח) – אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים; ומאיכה (ג, ז) – גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי. • מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי – כוחם של המשורר ושל עמו כשל עוד מלידתם. • זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ – אף הזקנים שבעם לא זכו לרחמים. שיבוץ מאיכה (ד, טז): פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ. • לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר – יום תשעה באב הוא יום 'אכזרי' בשל הצרות שאירעו בו לעם ישראל. • יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה – שיבוץ מנבואת צפניה (א, טו): יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. • יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר – ביום תשעה באב החלה הגלות וישראל נתפזרו בין העמים (ראו מלכים ב כה, יא). • יוֹם הוֹ הוֹ – יום אבל, קריאת הוֹ הוֹ היא זעקת אבל וצער, כמתואר אצל עמוס (ה, טז): בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי. • וְיוֹם עֶבְרָה - יום של כעס גדול. הפייטן חוזר לפסוק מצפניה ששיבץ בטור הקודם – יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. • צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה – אויבי, זה שצר עלי (על ירושלים), התמלא כוח וגבורה. 'נאזר', מלשון אזור, חגורה. האויב כביכול 'לובש' כח וגבורה. המטאפורה 'נאזר בגבורה', על פי תהלים (סה, ז): מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה. ובעוד משורר התהלים מייחס את תכונת הגבורה לאל, משוררנו מייחס אותה כאן לצר עליו. • בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה – ביום תשעה באב נגזר דינם של ישראל לגלות; ואולי הדובר בטורים אלו מדמה עצמו לציון וירושלים האבלות על יציאת ישראל לגלות, על פי ישעיהו (מט, כא): וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה... על פי המדרש (אבות דרבי נתן, נוסחא ב', פר' לט) 'גולה' ו'סורה' הם כינויים לירושלים החרבה. • גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר – מזלו של הדובר (המייצג כאמור את ישראל או את ציון וירושלים) לא שפר עליו, והביא עימו אסון. 'גלגל' הוא כינויו של הרקיע, ובו נתונים המזלות (הכוכבים); 'גלגלו עלי חזר' מבטא את האמונה בכך ש'גלגל חוזר בעולם' (בבלי שבת, קנא ע"ב), כלומר, החיים רצופי עליות ומורדות. 'מזר' הוא ככל הנראה כינוי למזל, על פי איוב (לח, לב): הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. • עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר – אסונו של הדובר הופך אותו לזר בעיני אחיו, ללא משענת ותמיכה. על פי תהלים (סט, ט): מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי. • יֹום חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר – ביום בו הגיע האויב ('זר') לבית המקדש, ונגע ומישש את כלי המקדש שהיו עשויים שש מושזר. שש הוא אחד מסוגי החוטים בהם נעשה שימוש במקדש (הפרוכת, המסך, האפוד והיריעות נארגו ממנו). • נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ – באותו יום חשך עולמו של הדובר, נטו הצללים. כך מנבא ירמיה את יום החורבן (ו, ד): אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. • וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי – יום זה נקבע על ידי האל לכלות את שארית ישראל. על פי איכה (א, טו): סִלָּה כָל אַבִּירַי ה' בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי. • הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי – בלשון המקרא, 'שערורה' הוא דבר מגונה (על פי ירמיהו כג, יד); כאן, נראה שכוונתו לתאר את ישראל במצוקתם ביום החורבן, בו 'קדרו כוכבי מאורי', והחושך ירד. • וּמִמְּזָרִים קָרָה – עִם החושך שתואר בטור הקודם, הגיעו הרוחות ואתן קרה, כנאמר באיוב (לז, ט): מִן הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה. 'מזרים' – רוחות, על פי אחד הפירושים. • אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי – קריאת צער, שיבוץ מדברי ירמיהו (י, יט): אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ. • לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי – כנסת ישראל מרגישה כעת אובדן וחוסר אונים, ואין לה על מי להישען. הפייטן כורך יחד את נבואת ישעיה (י, ג): וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם, ואת שאלת המשורר בתהלים (קכא, א): שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, וכביכול אומר – אכן נבואת ישעיה נתקיימה, ואין לישראל אפילו מי שיוכלו לנוס אליו לעזרה. • קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָה סוֹעֲרָה – כנסת ישראל במצבה הקשה נקראה 'מרה', כפי שביקשה נעמי מנשות בית לחם (רות א, כ): וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. 'עניה סוערה' – מיוסד על תיאור ישראל בדברי ישעיהו (נד, יא): עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה. משילוב הפסוקים מעלה הפייטן כי לאובדנה של ישראל אין נחמה. • לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה – כנסת ישראל צועקת ובוכה על מה ולמה הגיעו לה חיי צרה; צעקותיה הן כשל 'מבכירה', אשה בלידתה הראשונה. ואפשר שהפייטן חוזר כאן אל פסוקי מגילת רות שנרמזו בטור הקודם (א, כא): לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. • בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ – השמש והכוכבים ('עש' – שמה המקראי של מערכת כוכבים) – מצטרפים אף הם לאבלם של ישראל. מיוסד על ישעיהו (כד, כא-כג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם... וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. • מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי – הפייטן פונה לשומעיו ומבקש עצה. השאלה 'מָתַי סודי' אינה ברורה. אולי הכוונה לסוד הקץ, גלו לי מתי קץ הגלות. ואולי יש לנקד 'מְתֵי סודי', כפי הצירוף שמופיע באיוב (יט, יט): תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי, כך שתיווצר הקבלה בין 'מכם' ו'מתי סודי' – אנשי סודו של הדובר. • עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי – המשורר תוהה בשאלה רטורית על מי יקונן תחילה, ולמי ייחד במרירותו את אבלו; את האפשרויות השונות הוא עתיד להציג בטורים הבאים. הצירוף 'אבל יחידי' – על פי ירמיהו (ו, כו): בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד – נראה שכוונתו אבל כשל בן יחיד שאיבד הוריו (וראו פירוש רש"י שם). • יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה – הדובר חוזר לתנות את נוראותיו של יום תשעה באב, שהוא יום של עונש, פורענות ויסורים. כך מתואר החורבן במלכים (ב יט, ג) ובישעיהו (לז, ג): וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. • יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי - ביום זה כבודו הושפל כבודו. נראה שצלעיתו השנייה של הטור בנויה כפאראפראזה על פסוק ממגילת איכה (ב, יא): כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה; התיאור הנורא שבמגילה – 'נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי' – התעדן מעט בפיוט, והפך ל'שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי'. • אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי – שאלת הדובר על מי לבכות ראשונה, היא מעין שאלה רטורית, המדגישה את מצוקתו העמוקה. מרוב צער ויגון אין הוא יודע האם לבכות תחילה על 'אבן הראשה' (ראו זכריה ד, ז), ואולי הכוונה כאן לבית המקדש, או, אם נפרש על דרך התקבולת בטור, כינוי ורמז לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהוא 'רעי ודודי' (שיר השירים ה, טז). • אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה – לחילופין, האם עליו לבכות תחילה על עם ישראל, שהוא 'עדה קדושה' (על פי שמות רבה, פר' כא) ותמה. • נָאוָה כְּתִרְצָה - 'נאוה כתרצה' אף הוא כינוי לכנסת ישראל, על פי הפירוש המקובל לדימוי הרעיה בשיר השירים (ו, ד): יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. ופירשו חכמים (ספרי דברים, פיס' לו; הובא ברש"י לשיר השירים): "יפה את רעיתי כתרצה – יפה את כשאת רצויה לי". • עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה – אותה עדה קדושה גולה כעת, פזורה בין העמים, נטושה מאלוהיה ושבורה. הביטויים החריפים רומזים לפסוקי ירמיהו (יח, ז): רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. • אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה – 'אם על בנים' אף היא כינוי לישראל; 'האמהות נהרגו ונקרעו לגזרים יחד עם בניהם. הפייטן משתמש בלשונו של הנביא הושע (י, יד): וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה. • נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ – ישראל הוגלו ועזבו את הארץ והתיישבו במקום גלותם במרירות ובצער. 'מרה' במקרא היא שמו של מקום (במדבר לג, ח: וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה), כאן משתמש הפייטן בלשון תיאור מסעות בני ישראל כמטאפורה למצבם המר של ישראל. • בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה – לשאלתו הרטורית של הדובר אין השומעים עונים, אלא ליבו שלו. • בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן – תשובתו קוראת לבכות בכייה רמה וניכרת. כך על פי ישעיהו (נח, א): קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. את הדברים עליהם יש לקונן מפרט ליבו של הדובר בטורים הבאים. • עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן – בְּכוּ על המקדש, מקום בו חנתה השכינה, שחרב, ועל לוחות הברית וארון העדות שהיו נתונים בתוכו. 'מחנה שכינה' ככינוי למקדש שבירושלים (ולא רק למשכן שבמדבר) מופיע בחז"ל (תוספתא כלים, פ"א, הל' יב): "וכשם שהיו במדבר שלש מחנות – מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל – כך היו בירשלם". • אַיֵּה בִגְדֵי כְּהוּנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן – היכן הם בגדי הכהונה אותם לבשו הכהנים? והיכן היא הכהונה עצמה – 'זרע אהרן' – ששוב אינה פעילה? • אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן – היכן הם הסמים והלבונה, מרכיבי הקטורת שנתנה ריחה במקדש תמיד (שמות ל, לד-לה), והיכן הם הלויים ששרו במקדש? • אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה – הדובר ממשיך בשאלותיו-זעקותיו: היכן היא השכינה עצמה, ששכנה 'בין שפתים'? הדימוי על פי תהלים (סח, יד): אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ. שם מתפרש שְׁפַתָּיִם כגדרות הצאן. אפשר שתיאור מקום לינת השכינה כאן רומז לפרשנות חז"ל לאמור בשיר השירים (א, יג): "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין; הצירוף 'בין שדי' נתפרש כתיאור מקום השכינה בין בדי הפרוכת (בבלי מנחות, צח ע"ב), או בין שני הכרובים (שמות רבה, פר' כה). • בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה – הדובר מקונן על מצבו הנורא של 'בית אלקנה וחנה', ונראה שכוונתו למשכן, אליו עלו אלקנה וחנה מדי שנה לזבוח לה', כמתואר בסיפור הולדת שמואל הנביא (שמואל א, א). • הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה – בית ה' החרב הגיע לידי כך שהעזובה שולטת בו, עד שהפך משכן לבנות יענה. בנות יענה במקרא הן סמל לאבלות ולשממה (ראו מיכה א, ח; איוב ל, כט ועוד). כך למשל מתאר ישעיהו את חורבנה של ציון (לד, יג): וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה (סירים, קמוש וחוח הם שיחים וקוצים הגדלים במקום שאינו מיושב). • שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה – הפייטן ממשיך בזיקה לנבואת ישעיהו שנרמזה בטור הקודם, ומצטט מן הפסוקים שלאחריה (שם, טו): שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ. 'קפוז' הוא כנראה שמו של עוף המקנן בחורבות. • גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ – הקינה והאבל על חורבן הבית נשמעים ועולים גם מיללות התנים השוכנים במקום. תנים ויללתם מסמלים במקרא אבלות, כמו למשל במיכה (א, ח): עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה. • נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ – עם ישראל, או המקדש, המדומים לנטע נעים, חשכו וקדרו והגיע אליהם יום אידם - יום של אסון ופורענות. • אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ – איך הפך למקום קינונה של הדיה (מין עוף דורס), ולבש שק, בגד אבלות על בשרו. כדברי איוב (טז, טו): שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי. • נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה – המקדש או ישראל הגיעו לשפל המדרגה, עד שערי מוות. (הביטוי שְׁאֹל תַּחְתִּיָּה מופיע בתהלים פו, יג). • לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ – לא מצא מי שיעזור לו; השיבוץ 'לא מצא עזר כנגדו' מתאר בדידות כבדידותו של אדם הראשון בטרם יצירת חוה, האישה הראשונה (בראשית ב, כ): וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. • אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ – מבוסס על הפסוק בתהלים (לט, יב): בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ... כליון גופו של האדם מדומה לכליון הבגד ע"י העש. אם קוראים את כאן את המלה 'כַּעַס' כמו 'כָּעָשׁ' משמעות האמור היא – מתחת לכוויה בה כבר נפגע גופו של האדם, נרקב בשרו. זאת עפ"י דברי רש"י שם: "'ותמס כעש חמודו' – הרקבת בשרינו כבגד שאכלו עש; 'חמודו' – בשרו שהוא חמדתו"... כוונת הפייטן כאן להדגיש ולהעצים את גודל המכה, כדרך האמור בישעיהו (א, ו): מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה... • עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה – הדובר מזמין את עמו לשאת עמו קינה ('תאניה') על הכהונה והלוויה שאינן משמשות עוד בקודש. • בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה – תחת לשרת במקדש, מבוזים הכהנים והלווים בין העמים, ואפשר שהכוונה גם לכלל ישראל. • וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה – על הר המוריה, מקום המקדש, יש חורבן, הרס ושממון. • שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ - מקום שהוקדש לעבודת האל הפך למקום קינונם של עופות. והמצלול של קִנְנוּ מהדהד גם קוֹנְנוּ, מלשון קינה. הצירוף 'שם צפורים קננו' הוא שיבוץ מפסוקי מזמור 'ברכי נפשי' בתהלים (קד, טז-יז), ההופך את הוראתם הראשונית: אם בתהלים מרומם המשורר את מעשיו של האל, ומתאר את קינונם של הציפורים על ארזי הלבנון כפלא – יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ – הרי שבפיוט שלפנינו הציפורים המקננות (במקדש) ומקוננות, מסמלות הרס וחורבן. • צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה – לקראת סוף הפיוט מגיע המשורר לשיא של התפרצות נרגשת: ירושלים עצמה צווחת כביכול על אובדנה, וצעקותיה מגיעות אל השחקים. בדבריו הוא רומז לדברי ירמיהו על בבל (נא, ט): כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים; אלא שבעוד שירמיהו מתאר בדבריו את חטאיה של בבל, המגיעים כבר אל השמים, מתאר כאן הפייטן בהיפוך נורא את צעקת ירושלים. • עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה – ירושלים צועקת אל הקב"ה, 'יושב שמים', עד מתי תהא כמו טבועה בטיט, שקועה ונתונה בחורבנה ללא יכולת להינצל; הלשון על פי תהלים (סט, טו): הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. • עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה – הברכים רפות וכושלות, כפי נבואת יחזקאל (ז, יז) שהוזכרה בטורים הראשונים של הפיוט), אין כבר כח להחזיק מעמד עד ההגעה לגאולה, כפי שמתואר בנבואת ישעיהו הנזכרת (לז, ג) כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. • רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה – מיוסד על נבואת ישעיהו שנרמזה כבר לעיל (לד, יד): וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ, נבואה המתארת מציאות של חורבן נורא. 'ציים' הוא שם כולל לעופות המקננים במקומות עזובים (מלשון 'ציה' – שממה), 'איים' הוא שמן של חיות בר טורפות, 'לילית' בלשון המקרא היא שמו של עוף דורס. • הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַּעֲמַיִם – ירושלים הדוברת מתארת עצמה כמי שאריות טורפים החריבוה פעמיים ביום תשעה באב – הן בית ראשון והן בית שני חרבו בתשעה באב. נראה כי דימוי הלבאים כאן רומז לאויבים שצרו על העיר, ולא לחיות השדה שכבשוה לאחר מכן. • עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים – כל רקיעי השמים, תחתיים גם שניים, נקראים כאן להשתומם ולהצטער על חורבן ירושלים. הפייטן משבץ את נבואת ירמיהו (ב, יב-יג) תוך היפוך משמעותה; בעוד ירמיהו קורא לשמים לזעוק על חטאות ישראל – שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה': כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם – פייטננו קורא להם לזעוק על חורבן ירושלים, ולא על החטאים שגרמו לחורבן זה. • וְעַין תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ – עינו של כל מי שישמע את שמועת ירושלים, מה עלה בגורלה – תזיל דמעה. • וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים – מתיאור סבלה של ירושלים, עובר הפייטן לדבר על מצוקתם של ישראל בין העמים. הדברים הם שיבוץ מלא של נבואת ירמיהו (לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים; המשך הפסוק מובא אף הוא כלשונו בטור הבא. • רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים – הפייטן ממשיך בשיבוץ הפסוק מירמיהו – רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ – אך קוטע אותו באמצעו, כדי לבאר על מה בוכה רחל: 'על בנים ביד צרים' - ישראל הנתונים בין העמים המציקים להם. • בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים – ישראל אסורים ומוחזקים בכבלים על ידי 'דומה' ו'משמע', שניים מבניו של ישמעאל (על פי בראשית כה, יד), המסמלים כאן את אומות העולם. השימוש במלה דּוּמָה מהדהד גם את המשמעות הנוספת של המילה במקרא - שאול, קבר, מוות. • מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים – בני ישמעאל הופיעו ממקום מושבם בהר פארן (על פי דברים רבה, וזאת הברכה), והגיעו כעדרים רבים לפגוע בישראל ('וישת לו עדרים' – שיבוץ מבראשית ל, מ). גם כאן הופך הפייטן את משמעותו המקורית של הפסוק (דברים לג, ב): ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. הפסוק במקורו מתאר את התגלויותיו של הקב"ה ממקומות שונים, וביניהם גם הר פארן, ואילו הפייטן משתמש באותן מלים ממש כדי לתאר את הופעתו של ישמעאל, האויב. • בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְעָרִים – המשורר מביא שיבוץ חלקי ממגילת איכה (ד, ב): בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר, ומבכה את ישיבתם של ישראל ב'יערים', כלומר, שלא במקום ישובם הרגיל בארץ ישראל. גם כאן עושה הפייטן שימוש בפסוק כדי לומר את היפוכו. 'ישבו ביערים' רומז לנבואת הנחמה של יחזקאל, המתאר את הישיבה ביערים כביטוי לביטחון, באומרו שאף ביערות, בהם שוכנות בדרך כלל חיות רעות, יוכלו ישראל לשכון לבטח (לד, כד-כו): וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים... וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ; המשורר, לעומתו, מתאר את הישיבה ביערים כביטוי למצוקת ישראל בין העמים. • בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים – העמים מתוארים כעדת דבורים מסוכנת, אשר בתוכם ישראל הם 'כיקר כרים', כלומר, ככבשים מפוטמות ההולכות לשחיטה. הפייטן ממשיך בנטייתו בטורים האחרונים לשבץ פסוקים תוך היפוך משמעם: הדימוי 'כיקר כרים' המתייחס כאן לישראל בין האומות, מתייחס במקורו לעונשם המיוחל של הרשעים ושל אויבי ה' (תהלים לז, כ): כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ. • זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים– ישראל נתונים לחסדיהם של העמים; ירצו ישפילום, ירצו ירימום. שוב הופך המשורר את מושאו המקורי של הפסוק שהוא משבץ; 'זה ישפיל וזה ירים' מתאר במקורו את פועלו של ה' כשופט (תהלים עה, ח): כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. • וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ – ירוממו את מעמדם של ישראל, ברצותם. הלשון על פי איכה (ב, ד): דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר. • רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ – במחרוזת החותמת את הפיוט עובר הפייטן לדברי נחמה, כמקובל בקינות רבות; שוב הדובר מתחלף, והפעם זהו הקדוש ברוך הוא עצמו, כביכול, הקורא לישראל לרון ולשמוח לקראת בואו, גאולתו. כנאמר בנבואת הנחמה של זכריה (ב, יד): רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'. • אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן – האל מבטיח לכנסת ישראל כי יבנה לה 'שפריר חביון', כלומר, אוהל–סתרים שיגונן עליה. המלים 'שפריר' 'וחביון' הן מלים יחידאיות במקרא, האחת (חביון) מופיעה בחבקוק (ג, ד) והשניה (שפריר) בירמיהו (יג, י) שם היא מתפרשת במשמעות של אוהל, אפריון, חופה. הצירוף "שפריר חביון" מופיע בפיוט הקבלי מן המאה ה–16, "אל מסתתר" (ראו באתר), שסביר להניח שהיה לנגד עיני המשורר כאן. • אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ – הדימוי של הארכת המיתרים – מיתרי האוהל המחזיקים אותו – מסמן שפע והתרחבות, כמתואר בנבואת הנחמה של ישעיהו (נד, ב): הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. • קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ – ישראל נקראים להציב לעצמם ציון ולהזכיר לעצמם כי ה' הוא אלוהיהם; הפייטן שוב אינו רומז לקינותיו של ירמיה, אלא לנבואת הנחמה שלו (לא, כ): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה. • מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ – את הרגליים הרפות שנזכרו בפיוט פעמים אחדות, מבקש הקדוש ברוך הוא לחזק, ומבטיח כי אורו יזרח על ישראל. הטור משלב שני פסוקי נחמה, מירמיהו (ב, כה): מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה, ומישעיהו (ס, ב): כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. • אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי – טור זה והטור שלאחריו ממשיכים את הבטחת הגאולה, ונשענים על פסוקי תהלים (קג, ב; ה): בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו; הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. • אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי – מלבד סליחה לעוונות ורפואה למחלות, גאולת ישראל תביא עימה גם פדות מיד צר, והתחדשות נעורים, כנאמר באותם פסוקים בתהלים - הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי. • שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ – הפיוט נחתם בקריאה לישראל לשמוח, לצהול ולרון, קריאה הנשענת על פסוקי תהלים (לג, א): רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. |
| כותר |
אל יום זה יאות קינה |
|---|---|
| מעגל השנה |
לכל עת;תשעה באב |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
