"גוש קטיף אני נשבע" - עצרת נגד תכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שיזם ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2003 לפינוי היישובים הישראליים שהוקמו בחבל עזה וצפון השומרון. זו הייתה הפעם הראשונה שמדינת ישראל החליטה על פינוי חד־צדדי של יישובים בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים - שלא במסגרת הסכם שלום. תחילת הביצוע של התוכנית נקבעה ל־15 באוגוסט 2005, ועד אמצע חודש ספטמבר פינה צה"ל את כל מוצביו ברצועת עזה. בדרום נקבע הגבול סמוך לקו הירוק, שהיה קו הגבול עם מצרים עד מלחמת ששת הימים. אך בצפון השומרון לא חל שינוי בתוואי הגבול, ורק פונו ארבעה יישובים. את השטחים, היישובים והמתקנים שפינתה הממשלה ברצועת עזה תפסו הפלסטינים ותנועת חמאס, אשר עד 2007, ובעקבות נצחונה של התנועה בבחירות ברשות הפלסטינית, הפכה לגורם השליט ברצועה. 18 שנים לאחר ההתנתקות, מתוך שטחי הרצועה מהם נסוג צה"ל, הוציאה אל הפועל תנועת חמאס את מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר 2023, שכונתה בפיהם "מבול אלאקצא" (طوفان الأقصى). 

תוכנית ההתנתקות עוררה דיון ציבורי נוקב מאוד בחברה הישראלית בין תומכי התוכנית למתנגדיה. מצדדי התוכנית טענו כי על ישראל להימנע ככל האפשר מחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ולייצר גבול ברור בין ישראל לרשות הפלסטינית. עוד הם טענו כי אין מנהיג פלסטיני שניתן להגיע איתו להסכם שלום, ועל כן יש לבצע מהלך חד־צדדי, צעד שגם יקטין את מידת האחריות שיש למדינת ישראל כלפי הפלסטינים ברצועת עזה. לעומתם, טענו המתנגדים כי נסיגה ישראלית תחזק את הטרור ותרע את מצב הביטחון. הם כינו את התוכנית גירוש וטענו כי פינוי בכפייה של יהודים מבתיהם פוגע בזכויות האדם של המפונים. עוד הם היו שהתנגדו לתוכנית מסיבות דתיות: איסור למסור שטחים מארץ ישראל. גם בחוגי השמאל נשמעה ביקורת כלפי המהלך החד־צדדי, שביטל, למעשה, את ההידברות עם הפלסטינים. 

עם התקרב מועד ביצועה של התוכנית, רעשה הארץ ורבים חששו מגילויי אלימות מצד המתיישבים המפונים כלפי חיילי צה"ל, ואולם המחאה התאפיינה באיפוק יחסי והתמקדה לרוב בפנייה רגשית לכוחות המפנים. השאלה אם התוכנית הייתה צעד נכון שנויה עד היום במחלוקת, וגם בין אלו שתמכו בה מלכתחילה יש הסבורים במבט לאחור כי היא הייתה טעות. מכאן גם השמות השונים שניתנו לתוכנית: "התנתקות", "הינתקות" (בבניין נפעל), "גירוש", "עקירה", "פינוי", "נסיגה".