פזמון מיוחד במינו לר' ישראל נג'ארה (צפת, המאה ה-16), מגדולי המשוררים במאות השנים האחרונות. הפזמון מזהיר מפני השתקעות בקניינים חומריים ומבכר על פניהם, באופן טבעי למדי, את הקניינים הרוחניים – חכמה ודעת. לאור זאת, מפתיעה היא העובדה שהקניינים החומריים מפורטים בשיר על פי סדרם בהקשר מקראי חיובי ביותר – תיאור התרומות הדרושות למלאכת המשכן דווקא: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש... ועד למשכן עצמו; קהל השומעים של השיר מתבקש להתרחק מכל אלו – מן הזהב ומן הכסף, וגם מדירה מפוארת! ואין הפליאה תמה בכך. גם מבנה הפזמון, שבו כל בית חוזר על מסקנות אלו שלפניו, מזכירה בעיקר פיוטים עממיים שנועדו לשעשע וליהנות – "חד גדיא", למשל – ולכאורה אינה הולמת נושא רציני ונכבד כהעדפת הרוח על החומר. אך אולי דווקא בכך טמון חידושו העיקרי של הפזמון, המשווה לו את דמותו המרעננת; יודע המשורר שהטפה לחיי פרישות, חיי בינה והשכל, עשויה להישמע קודרת וסגפנית, עד שממילא סיכוייה לפעול את פעולתה בעולם קלושים. כיון שכך, הוא בוחר לבטא מסר רב־משמעי: החומר עצמו אינו רע, וכמותו גם ההדר והפאר; אך אלו מקומם במשכן – במרחב שנועד לכבד את הקב"ה – ולא בחיי החולין של האדם. דווקא ההתייחסות המשחקית והמשועשעת לנושא השיר, יש בה כדי לעורר מידה רבה של הזדהות מפוכחת עם תכניו. שיר זה הוא דוגמה מרתקת, אחת הבודדות, בה ניתן להתחקות אחרי מקור השיר והלחן הנוכרי שעל פיו כתב ר"י נג'ארה. על פי פרופ' אדוין סרוסי, רמקור השיר שלפנינו הוא שיר לדינו שהיה בזמנו של המחבר – 'השיכורה'. גבר מנסה לפייס את אשתו השיכורה במתנות שונות והיא דוחה את כולן בתירוצים שונים. לבסוף רק חבית היין מפייסת אותה. כותרת המשנה שהצמיד המחבר לשירו אומרת כך: פזמון נאה לחן קון אל וינו שאניראה מארידו קון אל אוא פאזיאה מאלא רומנסי אוזאל (שפירושו: עם היין אני בריאה, בעלי, עם המיים אני נעשית חולה). השיר שלפנינו הוא במבנה מתווסף, כלומר כל בית ארוך מקודמו בשורה אחת (כמו חד גדיא), ולו גם פזמון חוזר בין הבתים. ר"י נג'ארה חיבר שיר נפלא ווירטואוזי שצמוד במבנהו, בחריזתו וברוחו לשיר המופת הספרדי, אלא שטובות ההנאה החומריות של העולם הזה (המופיעות בשיר 'השיכורה'), מתבטלות אל מול לימוד התורה וקניית החכמה בשירו של נג'ארה. גרסאות מן השיר בלדינו שרדו בין היהודים הספרדים, אך רק אחת מהן, שמקורה מבולגריה, שרדה עם כמעט אותן מלות פתיחה שהכיר נג'ארה. על פי המנגינה של הגרסה הזאת, כפי שרשם אותה אספן שירי הלדינו יצחק לוי, שחזר פרופ' אדוין סרוסי את שירו של נג'ארה והוא בוצע לראשונה במופע שהוקדש לשירתו של נג'ארה – ר' ישראל נג'ארה: המקור, והועלה בפסטיבל העוד 2009. הטקסטים למופע נערכו ונאספו בידי פרופ' טובה בארי, מתוך דפוסים עתיקים וכתבי יד שונים של ספריו של ר"י נג'ארה.
|