• יוֹם שִׂמְחָה הוּא לְיִשְׂרָאֵל גִּילַת וְרַנֵּן – יום זה הוא יום שמחה לעם ישראל, יום הראוי לשיר וזמר של שמחה. סוף הטור הוא שיבוץ של צירוף מקראי יחידאי המופיע בנבואת ישעיהו (לה, ב): פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ. נבואה זו מעלה על נס את ערכה של שמחת הגאולה. • בִּבְנוֹת בַּיִת הוֹדוֹת לָאֵל וְלוֹ אֶתְחַנֵּן – ברית המילה, והרך הנולד, מייצגים את תחילת בנייתם של בית ומשפחה בישראל; הפייטן מבקש לנצל רגע ראשוני זה כדי להודות לאל ולהתפלל לפניו. ואפשר גם שבניית הבית המשפחתי מקביל לבנייתו המיוחלת של בית המקדש, מקום הודאה ותחנונים. תוכן התפילה מבואר בצלע הבאה. • לָעַד יִכּוֹנֵן לְבֵית יִשְׂרָאֵל – יהי בית זה – בית משפחת הנימול או בית המקדש – עומד לעד, בתוך עם ישראל כולו. • וְרָאוּ כֹּל גּוֹיֵי אֶרֶץ שֵׁם יָהּ בֵּינֵינוּ – כל עמי הארץ יראו כיצד שמו של האל מצוי בתוכנו ממש. על פי הפסוק בדברים (כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. מחרוזת זו ממשיכה את כפל המשמעות שבמחרוזת הקודמת: שם ה' יכול להימצא בקרב ישראל הן באות הברית, המסמלת את הקשר ההדוק בין העם ואלוהיו (כנוסח הברכה הנאמרת אחר המילה: "ברוך אתה... אשר קדש ידיד מבטן, וחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם, וצאצאיו חתם באות ברית קֹדֶשׁ..."), והן בבית המקדש, המייצג את נוכחות האל בעולם. • שׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי שְׁמֵי עֶרֶץ דָּר בְּתוֹכֵנוּ – הקדוש ברוך הוא השוכן במרומי השמים מתגורר כביכול בינינו ממש, על ידי ברית המילה. עֶרֶץ הוא כינוי מקובל לשמיים בלשון הפיוט - משורש ע.ר.צ, המציין שליטה (ראו למשל ישעיהו ב, יט). • תּוֹךְ מַחֲנֵנוּ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל – האל מתגורר בקרבנו, בקרב עמו ישראל. • סְמוּכִים לָעָד לְעוֹלָם הֵם בְּרַב חִיָּא – בטוחים הם ישראל לנצח ברוב חיים. 'בְּרַב חִיָּא' – חידוש לשוני של הפייטן, מעין-ארמית; ואפשר שרומז למעשה או לעניין הלכתי כלשהו הקשור בברית או בבנים ונוגע לאמורא ר' חייא, מתלמידי החכמים המרכזיים בדור הביניים שבין חכמי המשנה והתלמוד – ולא פירש. • וּבְרוֹב טוּב אֲשֶׁר גְּמָלָם אֱלָהָא דִשְׁמַיָא – ובכל הטוב אשר גמל עמהם אלהי השמים. • מֶלֶךְ מַלְכַיָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל – מלך המלכים (בארמית), מלך ישראל. • פְּרוּ וּרְבוּ בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף זֶרַע אֲנָשִׁים – הפייטן מברך את הקהל בברכת פריון טוב, כשם שנתברך בו יוסף הצדיק, ככתוב בספר בראשית (מט, כב): בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, ופירש רשב"ם (וכן גם אחרים): "בן פורת יוסף, בן הפורה וגדל יוסף". זרע אנשים הוא כינוי לישראל. • יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים – הואיל ושמו של הפייטן (או שמו של האיש שלכבודו נתחבר הפיוט), כעולה מן החתימה באקרוסטיכון שבראשי המחרוזות, הוא 'יוסף', נראה כי יוסף זה הוא סבו של הרך הנימול: סב שזכה כי ייוולדו על ברכיו בני הדור השלישי, דור הנכדים – כפי שזכה גם יוסף המקראי, על פי המתואר בספר בראשית (נ, כג): וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף. • כֻּלָּם קְדוֹשִׁים זֶרַע יִשְׂרָאֵל – כל הנולדים קדושים בקדושתו של עם ישראל (וראו במדבר טז, ג), קדושת הברית בין העם ואלוהיו – ככתוב בנוסח הברכה הנאמרת לאחר הברית: "וצאצאיו חתם באות ברית קֹדֶשׁ". • שְׂשׂוֹן יִשְׁעָךְ הָשִׁיבָה מַלְכָּם בְּרֹאשָׁם – אלוהינו, השב לעמך את שמחת הגאולה; פרפראזה על תהלים (נא, יד): הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי. • וּלְעַם יִשְׂרָאֵל הֵטִיבָה פְּאֵר הַלְבִּישָׁם – וגמול טוב עם עמך ישראל; לבוש הפאר הוא סמל לישועה, ככתוב בישעיהו (סא, י): שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. הִנֵּה לֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל – בטוחים אנו בך שלא תתעלם מצרותינו. שיבוץ מאחד מ'שירי המעלות' בתהלים (קכא, ד): הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. • וְיֵרָאוּ לְפָנֵיךָ בְּשֹׂבַע שְׂמָחוֹת – לכשתקבץ את עמך לארצם, הם ייראו לפניך בעלותם לרגל בחגים. הביטוי שֹׂבַע שְׂמָחוֹת לקוח מתהלים (טז, יא): תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. ואפשר שהפייטן רומז לדברי המדרש במקומות אחדים (למשל במדרש פסיקתא דרב כהנא, פרשה כז): "אילו שבע כיתות של צדיקים שהם עתידים להקביל פני השכינה ופניהם דומות לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים, למנורות בית המקדש". • עַל מֵי מְנוּחוֹת יִשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל – או אז יזכו ישראל לשכון לבטח, ברוגע, ללא צר ואויב המציק להם, ברוח דברי משה לישראל לפני מותו, כמתואר בספר דברים (לג, כח): וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. מקור הצירוף המטאפורי 'מֵי מְנוּחוֹת' בתהלים (כג, ב): בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
|