שובה ישראל
פרשת ויקהל עוסקת בביצוע של מלאכת המשכן וכליו. לכאורה, זוהי חזרה על פרשת תרומה. אך עיון בפרשה מראה על שינויים בסדר העבודה. בפרשת תרומה קודם הכלים הפנימיים, אחרי כן יריעות המשכן והקרשים ואחרי כן מזבח הנחושת וקלעי החצר. לעומת זאת בפרשתנו הקדים בצלאל את עשיית היריעות והקרשים לפני כלי המשכן. הכיור לא הוזכר בפרשת תרומה, אלא רק בפרשת כי תשא. אבל בביצוע הוזכר הכיור בפרשתנו, אחרי מזבח הנחושת ולפני קלעי החצר: "ויַעַשַׂ אתֵ הכַיִּוֹר נחְשת ואְתֵ כנַּוֹ נחְשת במְרַאְת הצַבאְת אשֲר צבָאְוּ פתֶחַ אהל מוֹעדֵ" (שמות לח, ח).
מהן מראות הצובאות? רש"י: "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל), ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא".
רבי אברהם אבן עזרא: "וטעם הצובאות – כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחושת או זכוכית, לתקן הפארות שעל ראשיהם. הם הנזכרים בספר ישעיה כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עוב דות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות".
הרמב"ן מוסיף: "ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו ."
נשים צדקניות שבאו כנראה להתפלל בקרבת אהל מועד מוזכרות גם בתחילת ספר שמואל בחטאם של בני עלי. "ועַל זקן מאְד ושְמָיִּ את-כל-אשר יעשֲׂוּן בנָיָו ואת אשר ישִּכְבְןֻ-את הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (שמואל א ב, כב). הרד"ק לפי חז"ל מפרש: הצובאות - הנשים היולדות הבאות לשילה בקרבן, כמו שכתוב בתורה שהיולדת צריכות קרבן ונקראו בלשון צבא וכן בלוים הבאים לעבודת אהל מועד אמר: לצבוא צבא, לפי שהבאים לעבודת האל לביתו באים שנאספין מזה ומזה לבא שם .וכן הנשים היולדות נאספות להביא קרבנותיהן, לפיכך אמר הצובאות. וכן אמר: במראות הצובאות והתרגו ם בשניהם דאתיין לצלאה.
אחת הבעיות הקשות בהן נתחבטו גדולי ישראל היא שאלת העגונות. בעלים שנעלמו כתוצאה מסכסוכים, מלחמות או גזרות ועקבותיהם לא נודעו. הנשים האומללות צבאו על פתחי גדולי ישראל בבקשה שיתירון מעגינותן ויוכלו לבנות את ביתם מחדש. הרב משה זאב מרגליות (יעבץ) כיהן כרב בטיקטין ובביאליסטוק (נפטר בשנת תק"ץ 1830). חיבר ספר יסודי בהלכות אלו בשם 'מראות הצובאות'.