פרשת שמות

תבת גמא

בפרשת שמות מספרת התורה על השעבוד של ישראל במצרים, על לידתו והצלתו הפלאית של משה:

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים:
וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר"
(שמות ב, א-ג).

משה מוסתר בתוך תבת גמא. רש"י, בעקבות חז"ל משווה בין תיבת נח לתיבה של משה: "זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת". בפרשת נח מרחיב רש"י:
"בכופר - זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ. ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ".
(בראשית ו, יד).

ואמנם, מעניינת ההשוואה שבין נח ומשה רבינו: שני האישים שניצלו משטף מים – נח ממי המבול ומשה ממימי היאור. חז"ל מצאו רמז למשה רבינו בדור המבול:
"משה מן התורה מנין? ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (חולין קל"ט:). 'בשגם' בגימטריא 'משה', שחי מאה ועשרים שנה".

השוואה נוספת בחז"ל:
"אמר רבי ברכיה חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלוקים" (בראשית רבה לז, ג).

רבי יוסף תאומים (תפ"ז-תקנ"ב; 1727-1792) התפרסם על שם חיבורו פרי מגדים על שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. אביו, רבי מאיר תאומים, כיהן כמגיד ודיין בקהילת לבוב. הבן למד תורה אצל אביו. כשהגיע הבן לפרקו, נשא אשה מקומרנו והתגורר שם כעשר שנים. בשנים אלו, עסק במלמדות וחתם את שמו כ'יוסף מלמד'. בין השנים תקכ"ו-תק"ל (1770-1767) ישב בברלין בבית מדרשו של ר' דניאל יפה ועסק בהדפסת ספריו. אחרי פטירת אביו נקרא למלא את מקומו כמגיד ודיין בלבוב. בשנת תקמ"א (1781) הוזמן לכהן כרבהּ של פרנקפורט דאודר, תפקיד אותו מילא עד לפטירתו בשנת תקנ"ב (1792).

בשנת תקמ"ב (1782) הדפיס רבי יוסף בפרנקפורט דאודר את הספר רב פנינים ובו דרשות בדרך הפלפול של אביו רבי מאיר. לספר צרף את חידושיו בשם תיבת גמא. גמא: ראשי תיבות של גמרא-מדרש-אגדה. בסוף הספר נדפסו שמונה חקירות בענייני שכר ועונש. במהדורות המאוחרות נקרא החיבור 'מתן שכרן של מצוות'.

הסופר ש"י עגנון מספר סיפור יפה בזיכרונותיו על הרב קוק:
"רבינו הגדול ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכרונו לברכה בקשני שאתן לו את כתבי. אמרתי לו כבר אמרתי להביאם לו. חייך ואמר: אתה רצית ליתן לי חלק ואני רוצה בכולם. אמרתי לו: רצונו זהו כבודי, ונזדרזתי והבאתי לו. אחר זמן נכנסתי אצלו. אמר לי: קראתי את כל סיפוריך ומצאתי בהם אף דברים שאינם נאים לך. אלא ספר קטן יש לבעל פרי מגדים ומתן שכרן של מצוות שמו, וכתוב שם: בוא וראה כמה גדול כוחו של היתר, שאם נפל איסור לתוך היתר ויש ששים כנגדו הרי האיסור מתבטל לגבי ההיתר, נמצא שההיתר מרוויח מן האיסור. כך, סיפוריך, נפל איסור לתוכם הריהו בטל בששים".
(מעצמי אל עצמי עמ' 190).

פה לאדם

בתוך פרשת שמות, בהפטרה ישנם חילוקי מנהגים.

האשכנזים מפטירים בישעיהו פרק כז: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה". nילים אלו מזכירות לנו את הפסוק הראשון בפרשה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". כפי שבמצרים הכה עם ישראל שורשים, כן לעתיד לבוא בגאולה הקרובה; עם ישראל יחזור וישתרש בארצו ויוציא פרחים ופירות טובים.

​הספרדים מפטירים בירמיהו פרק א: "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ". כמו על משה רבנו, כך גם על הנביא ירמיהו הוטלה השליחות הנבואית. שניהם ניסו לסרב ובסופו של דבר נאלצו לקבל על עצמם את השליחות.

התימנים מפטירים בספר יחזקאל פרק טז: "בֶּן-אָדָם הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ". בפרק זה שוטח הנביא את תלונות ה' על עם ישראל. הקדוש ברוך הוא מצא תינוקת מושלכת בשדה, וטיפל בה במסירות עד שגדלה ויפתה. הוא נשא אותה לאישה והיא בגדה בו.

בליל הסדר אנו קוראים חלק מהפסוקים המוזכרים בהפטרה, לדוגמה: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (שם, ו-ז). הפטרה זו נחשבת בעייתית בעיני האשכנזים, וזאת בשל הפסיקה: "ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים" (מגילה כה, א). אמנם חכמים חולקים על רבי אליעזר ופוסקים שמפטירים 'בהודע את ירושלים'. אך האשכנזים חוששים ונמנעים מלקרוא הפטרה זו.

הזכרנו את מנהגם של הספרדים להפטיר בפרק א של ירמיהו – פרק ההקדשה. במה מוקדש הנביא? תפקידו של הנביא הוא לנבא – לדבר, מלשון ניב שפתיים. לכן הפה הוא 'כלי העבודה' של הנביא. ואכן, אצל שלושת הנביאים – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל – יש התייחסות מיוחדת לפה.

ישעיהו רואה את ה' ונבהל: "וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי "(ישעיהו ו, ה). וכתגובה: "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". הגחלת – הרצפה שנלקחה מעל המזבח ונגעה בפי ישעיהו, מטהרת אותו ומכשירה אותו לייעודו.

ירמיהו מנסה להתחמק בטענה "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי". תשובת ה': "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ". הנגיעה של יד ה' מכניסה את דבר ה' בפי הנביא.

יחזקאל רואה את מראה המרכבה, אחריה הוא נשלח. בפניו מציגים מגילה, ונאמר לו: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. וָאֶפְתַּח אֶת-פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (יחזקאל ג, א-ג). הנביא אוכל את המגילה וחש בפיו את מתיקותה, ובכך מתחיל את שליחותו.

מה באשר למשה רבנו? כיצד הוא מקבל את שליחותו? גם משה מנסה להתחמק וטוען: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי " (שמות ד, י). ותשובת ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר". אני ה' יוצר הפה לאדם אהיה עם פיך.

הרב משה חלואה, היה פייטן ומשורר בעיר מקאנס שבמרוקו. בחודש תשרי תקפ"ו (1825) כשהיה בדרכו לביתו, התקיפו אותו שודדים, שללו את רכושו ורצחו אותו נפש. בנו אהרן היה אז תינוק כבן שלוש. כאשר בגר החליט להדפיס את הפיוטים של אביו, אסף את העתקות השירים שהיו בידי ידידי אביו בכדי להביאם לבית הדפוס. בעצת דוֹד אביו הרב אברהם חלואה, רב קהילת הספרדים בלונדון, צרף לפיוטים הגדה של פסח, הפטרות של פסח, פרקי אבות וכן את הספרים משלי, איוב ודניאל, אותם נהוג ללמד בשבתות הקיץ. הספר נדפס בקניגסברג בשנת תרי"ג (1853). הבן אהרן עלה לארץ ונפטר בירושלים בראש חודש כסלו תרי"ט (1858).

לפניכם סריקה של הספר פה לאדם שנדפס בקניגסברג, 1853.