• (א) מִזְמוֹר לְדָוִד, בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. תוכנו של המזמור משקף את מצבו של דוד בשעה שברח מפני שאול במדבר יהודה, כאשר היה מוקף שונאים מכל צד וסבל ממחסור מתמיד. מזמור זה הוא ביסודו כיסופים לה', אשר הקשיים החיצוניים אינם מפחיתים מהם, אלא אדרבא, מעצימים אותם. (ב) אֱלֹֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אַשַׁחֲרֶךָּ, אני מחפש אותך, רוצה להגיע אליך. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ, השתוקק לְךָ גם בְשָׂרִי בהיותי בְּאֶרֶץ צִיָּה, במדבר יבש וְעָיֵף, צמא בְּלִי מָיִם. הצימאון לאלוקים מתגלים במקום שבו מתעוררים הצרכים החיוניים לעצם הקיום. התשוקה הפנימית העזה ביותר של דוד איננה למים או לצרכי גופו; דווקא בהיותו בבדידות ומחסור, מתברר לו שעיקר תשוקתו היא לקדוש ברוך הוא. (ג) כֵּן, כך - בגעגועי אליך בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ, אני מדמה את היותי בקודש בקרבתך. אז אוכל לִרְאוֹת את עֻזְּךָ, חוזקך וּכְבוֹדֶךָ. (ד) כִּי טוֹב חַסְדְּךָ יותר מֵחַיִּים. עצם מודעותי למידת החסד שלך טובה לי יותר מן החיים עצמם. די בזכירת חסדך והמחשבה עליו בלבד, וכבר שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ, ישבחו אותך. (ה) כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי, בעודי חי; באמצעות החיים שבי אני מברך אותך; וגם: חיי עצמם הם דרך של ברכה לך. בְּשִׁמְךָ ובהשראתך אֶשָּׂא כַפָּי, אני מתפלל ומבקש. (ו) כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן, מאכל שמן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי. התשבחות שאני משבח אותך והמחשבות שאני חושב עליך מעניקות לי שובע ורוויה נפשיים. ומכוחם של אלה שִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי לא על טובתו של ה' אלי, אלא על עצם נוכחותו בחיי. (ז) אִם זְכַרְתִּיךָ, כאשר אני זוכר אותך גם עַל יְצוּעָי, בלכתי לישון, בזמן המיועד למנוחה ולהירדמות; בְּאַשְׁמֻרוֹת, בחלקי הלילה, בזמן חילופי משמרות השומרים, שמי שמתעורר בו אינו ערני לגמרי, אף אז אֶהְגֶּה בָּךְ, כי אתה הנושא המרכזי של הווייתי. נוכחות ה' משמעותית לי וממלאת את לבי יותר מכול. עליה אני חושב בין כשאני עומד להירדם, ובין כשאני מקיץ משנתי. (ח) כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי. אינני מודה רק על כך שאני עדיין חי וחפשי יחסית, אלא בעיקר על הרגשתי שאתה נמצא תמיד לידי - וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן. בכל עת ובכל מקום אני נתון תחת חסותך. (ט) דָּבְקָה נַפְשִׁי, אני משתוקק ללכת אַחֲרֶיךָ, כי בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ. מתיאור מצבו הגשמי והנפשי פונה כעת המשורר לתיאור מצבו הפוליטי: (י) וְהֵמָּה - שונאַי לְשׁוֹאָה, לאסון ואבדן יְבַקְשׁוּ את נַפְשִׁי. והוא מבקש: יהי רצון שהם יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ. (יא) אותם מתנכלים החושבים עלי: יַגִּירֻהוּ, ישפכו את דמו - דמי שלי - עַל יְדֵי חָרֶב, ואני מבקש: מְנָת מאכל לשֻׁעָלִים, אוכלי הנבלות במדבר יִהְיוּ. (יב) וְאילו הַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹֹהִים. ייתכן שדוד מתכוון כאן לעצמו, שהרי כבר נמשח למלך, או למלך המכהן בפועל - שאול, שדוד רואה בו אדם רדוף סיוטים ופחדי שווא. ועל כן מבקש שישמח באלוקים, ואז גם לא יצא כנגד דוד. יִתְהַלֵּל, ישובח כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ - בשמו של המלך,[1] שהרי ראוי שיהללו את המלך ושיישבעו בשמו, כִּי, כאשר יִסָּכֵר, ייסגר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר, המלשינים עלי או המסיתים את המלך לרדוף אחרי. [1] מאירי. והרבה פירשו: כל הנשבע באמת באלוקים. פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.
|