• (א) לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר. אמנם מצבי אינו מאפשר לי לענות או להגיב כראוי, אך אתה, אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי, אַל תֶּחֱרַשׁ, תשתוק. ענה לאויבי והשב להם כגמולם, (ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ההתקפות עלי נובעות מרשעות, מרמייה ושקר. (ג) בעת שהצלחתי אותם אויבים שתקו, ואילו כעת, בעת נפילתי, דִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי, וַיִּלָּחֲמוּנִי, הם לוחמים בי חִנָּם. (ד) תַּחַת אַהֲבָתִי, שאהבתי אותם בעבר, יִשְׂטְנוּנִי, הם נעשו אויבי ומקטרגי, ואילו אֲנִי, אין בי אלא תְפִלָּה. דוד אינו מגדיר את עצמו כמתפלל, אלא כמי שכל מהותו היא תפילה. (ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ייתכן שכאן מדבר דוד על מרד אבשלום. דוד התייחס אל בנו האהוב בחמלה רבה; לא רק שהוא עצמו מרד בו, אלא הצטרפו אליו אנשים מידידיו ועוזריו של דוד. כאן מתחיל ציטוט של הדברים שהאויבים הרבים אומרים על דוד היחיד: (ו) הַפְקֵד עָלָיו, תן אותו בידי רָשָׁע, וְשָׂטָן, אויב, מתנגד ומסית יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ. (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ לפני ה' יֵצֵא רָשָׁע, יורשע, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה ותידחה בבוז. (ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, לוואי שימות בקרוב, ואת פְּקֻדָּתוֹ, תפקידו, מקומו יִקַּח אַחֵר. (ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים, וְאִשְׁתּוֹ - אַלְמָנָה, (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו היתומים וְשִׁאֵלוּ, יקבצו נדבות, וְדָרְשׁוּ, יחפשו במה להתפרנס מֵחמת חָרְבוֹתֵיהֶם, כיוון שלא יישאר אחריו שום דבר בנוי. (יא) כדי לגבות את חובותיו יְנַקֵּשׁ, ילכוד נוֹשֶׁה, בעל החוב שלו לְכָל, את כל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָבֹזּוּ, יבזזו זָרִים את פרי יְגִיעוֹ, שצבר ובנה בעמל במשך הזמן. (יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד בהיותו חי, וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו אחרי מותו. (יג) אף יְהִי אַחֲרִיתוֹ, מורשתו לְהַכְרִית, להישמד. בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם - שמו שלו ושם כל צאצאיו. הזיכרון היחידי שיישאר ממנו יהיה זכר חטאו: (יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה', וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח, לא תישכח. (טו) החטאים האלה יִהְיוּ נֶגֶד, מול ה' תָּמִיד, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם של החוטאים, כלומר של דוד והוריו. השונאים מונים את הסיבות לקללותיהם: (טז) יַעַן אֲשֶׁר, כי לֹא זָכַר לעֲשׂוֹת חָסֶד, וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְגם רדף אחרי נִכְאֵה, שבור לֵבָב, הסובל, לְמוֹתֵת אותו. (יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה בשעה שהיה בגדולתו, ולכן עכשיו תְּבוֹאֵהוּ הקללה. וְכיוון שלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה, וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. (יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ, כמדיו. הקללה נצמדת אליו כבגד לגוף. וַתָּבֹא הקללה כַמַּיִם ששתה בְּקִרְבּוֹ, וכשֶּׁמֶן סיכה בְּעַצְמוֹתָיו. (יט) תְּהִי לוֹ הקללה כְּבֶגֶד שאותו יַעְטֶה, וּלְמֵזַח, חגורה אשר תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. קללות השונאים את דוד בשעה שהיה מוכה ונרדף, מבטאות איבה כבושה ואולי עתיקת ימים. (כ) זֹאת - כל הקללות הללו הן פְּעֻלַּת, המעשה והדיבור של שׂטְנַי, אויבי - אם כי לאמתו של דבר הן נשלחו אלי מֵאֵת ה', וְזאת פעולת הַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי. דוד שב אפוא ומתפלל אל ה': (כא) וְאַתָּה, אלוהים אֲדֹנָי, עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי טוֹב חַסְדְּךָ, ובו הַצִּילֵנִי, (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, וְלִבִּי חָלַל, ריק מחיוניות, מביטחון ומכוח בְּקִרְבִּי. (כג) כְּצֵל מתארך, כִּנְטוֹתוֹ, כשהשמש נוטה והחשכה יורדת, אך אין לו כל ממשות, נֶהֱלָכְתִּי; נִנְעַרְתִּי, נזרקתי כָּאַרְבֶּה, שהרוח מעיפה אותו ממקום למקום. (כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם, וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן מרוב צומות וייסורים. (כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם - בעיני אויבי. יִרְאוּנִי בדלותי, יְנִיעוּן רֹאשָׁם בזלזול ובבוז. ושוב הוא פונה לה' בבקשה ישירה: (כו) עָזְרֵנִי, ה' אֱלֹֹהָי, הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ, (כז) וְיֵדְעוּ שאין המצב הזה נובע מרעתי או ממחדלי, כִּי יָדְךָ חוללה זֹּאת, אַתָּה, ה', עֲשִׂיתָהּ. ועל כן, כשם שהורדתני מגדולתי, כך יכול אתה גם לשוב ולרומם אותי. (כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה - וְאַתָּה תְבָרֵךְ, קָמוּ עלי - ובסופו של דבר יֵּבֹשׁוּ, וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח. (כט) וכאשר אשוב לגדולתי, יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה, וְיַעֲטוּ כַמְעִיל את בָּשְׁתָּם על התנכלותם לי בשעה זו. (ל) ואז אוֹדֶה לה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים, במעמד פומבי אֲהַלְלֶנּוּ, (לא) כִּי יַעֲמֹד ה' לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ אותו מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, שחרצו את דינו לרעה. פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.
|