מגילת רות היא המגילה הראשונה (או השנייה לפי כתבי היד האשכנזיים ולפי הדפוסים) מחמש המגילות שבחטיבת הכתובים שבתנ"ך. הסיפור, המתרחש בתקופת השופטים, מלווה את נעמי ואת רות השבות ממואב לבית לחם בחוסר כול. רות, המואבייה, מלקטת חיטה אחרי הקוצרים בשדה של בעז, קרוב משפחה של אלימלך, אישהּ של נעמי שנפטר במואב. רות מוצאת חן בעיני בעז, ובסוף המגילה הוא נושא אותה לאישה ומקיים מעין מצוות ייבום והקמת שם קרוב משפחתו שנפטר ללא ילדים. הפרק הרביעי והאחרון של המגילה נסגר ברשימת צאצאיהם של בעז ורות המגיעה עד לדוד המלך. המגילה הייתה מקור ובסיס לפירושים ולדרשנות בדברי חז"ל, וזכתה לשני חיבורים מדרשיים שהוקדשו לה: רות רבה ורות זוטא. ר' זעירא במדרש רות רבה מתייחס לאופיה הסיפורי של המגילה ואומר: "אמר ר' זעירא המגלה הזאת, אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים." (רות רבה, פרשה ב', יד) ואמנם, נושא גמילות החסדים שב ועולה בסיפור המגילה במעשיהן של שתי הדמויות המרכזיות – כך אצל רות המסרבת לעזוב את נעמי, וכך אצל בעז שפורש את חסותו על השתיים. מנהג קריאת מגילת רות בשבועות נזכר לראשונה במסכת סופרים, שהיא חיבור מאוחר מן המסכתות הקטנות (ככל הנראה נערכה בישראל במאה ה־8): "ברות, במוצאי יום טוב הראשון של עצרת עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון, ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם" (סופרים יד, טז). עצרת הוא שמו של חג השבועות בספרות התנאית. במקור זה עדיין לא נכנסה קריאת המגילה אל סדר התפילה, כפי שאנו מכירים כיום, והיא מתוארת כמנהג בלבד. בספרי המנהגים ובסידורים המוקדמים (מחזור ויטרי מן המאה ה־11, למשל) נזכרת קריאת מגילת רות כחלק מסדר התפילה בחג השבועות, ובמקום אחר נאמר שהקורא ברות צריך לברך על מקרא מגילה (מסכת סופרים פרק יד, הלכה א). הוצעו הסברים רבים לקשר שבין רות ובין חג השבועות. במחזור ויטרי נזכרים כמה מהם: א. משום שהיא מתרחשת בזמן קציר השעורים – כמו חג השבועות שהוא חג הקציר; ב. מפני שרות המואביה מתגיירת, בדומה לישראל שהתגיירו בעצרת לפני שקיבלו את התורה (ויש המוסיפים שבכל התורה המצווה הנזכרת ביותר היא אהבת הגר); ג. שבועות הוא חג מתן התורה, ומגילת רות מלמדת שהתורה ניתנת על ידי ייסורים ועניות; ד. הרוקח (ר' אליעזר מוורמייזא, המאה ה־12) מזכיר טעם נוסף, המזכיר את דברי ר' זעירא במדרש רות רבה: התורה היא תורת חסד, והיא מצווה על התנהגות בחסד בהקשר קציר החיטים, בין השאר (כלומר במצוות הלקט, השכחה והפאה). מעשיהם של רות ובעז במגילה ממחישים את החסד שעשוי להתבטא בשדה בזמן קציר החיטים. ה. הסבר אחר, הקשור לסיום המגילה בשושלת היוחסין של דוד המלך, הוא שלפי המסורת דוד המלך נפטר בחג השבועות, ולכן ראוי לקרוא את הסיפור שקדם להולדתו (ואולי אף נולד בו, ראו את דבריו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) בפירושו לשולחן ערוך 'ברכי יוסף' אורח חיים, תצד אות יא).
|