audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

אני אספר

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    סוריה - חלב (ארם צובה) משה חבושה
  • 2.
    סוריה - חלב (ארם צובה) מתפללי בית כנסת אוהבי ציון
  • 3.
    סוריה - חלב (ארם צובה) פייטנים מקהילת ארם צובה, ניו יורק
  • 4.
    סוריה - חלב (ארם צובה) קבוצת חזנים
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר אני אספר
מעגל השנה שבת;שירת הבקשות
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • אֲנִי אֲסַפֵּר בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר – הפייטן פותח בהצהרה על כוונתו לשאת דברים.טובים ויפים. רמוזה כאן הברכה שהעניק יעקב לנפתלי (בראשית מט, כא): נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, כפי שפירשוה בתלמוד (בבלי סוטה, יג ע"א): "א"ר אבהו: אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר" – היגד המציין כנראה את למדנותו של שבט נפתלי. וכשם ששבט נפתלי מצטיין בלמדנותו ובשליטתו בהלכה, כן גם פיוט זה עוסק רובו ככולו בדברי הלכה – במלאכות האסורות בשבת.
    • מוֹנֶה וְסוֹפֵר יֹשֶׁר אֲמָרִים – אני עומד למנות אמרות ראויות וישרות. הפייטן רומז לכך שאכן העיסוק במלאכות שבת כרוך במניין וספירה, כפי שהן נשנות במשנה (שבת, פ"ז, מ"ב) – "אבות מלאכה, ארבעים חסר אחת". הצירוף 'מוֹנֶה וְסוֹפֵר' מזכיר את לשון הפיוט ליום הכיפורים 'ונתנה תוקף': "אמת כי אתה הוא מוכיח ויודע ועד / וחותם וסופר ומונה"...
    • נִיבִי אֵל יִרְצֶה – הקדוש ברוך הוא יקבל תפילתי. המילה 'נִיב' מציינת תפילה כבר אצל חז"ל, בדרשותיהם לפסוק מישעיהו (נז, יט): בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו, למשל ויקרא רבה (וילנא, פר' טז): "ר' יהושע בן לוי אמר: אם הניבו שפתיו של אדם בתפלה, יהא מובטח שנשמעת תפלתו. מאי טעמא? [= בהקשר זה: מניין?] 'בורא ניב שפתים שלום שלום' וגו'" (וראו גם בבלי, ברכות, לד ע"ב).
    • וְאֵלַי יַמְצֵא אֶת אֲשֶׁר אֶפְצֶה בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת – אם יקבל האל תפילתי, הוא ישים בפי, ימציא לי, את הדברים שברצוני לומר ביחס להלכות שבת. תפיסת הפייטן נשענת על דרשתו של ר' יהושע בן לוי שצוטטה לעיל, התולה את יכולת התפילה של האדם באל עצמו.
    • יוֹם עֹנֶג נִקְרָא אָרַח לְחֶבְרָה – השבת, שהיא יום עונג, בישעיהו (נח, יג): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג... מתארחת אצל האדם לחברה (ראו איוב לד, ח). מכאן ואילך מונה הפייטן את 'אבות המלאכה' של שבת, כלומר, אותן שלושים ותשע מלאכות השנויות במשנה במסכת שבת (פ"ז, מ"ב) כמלאכות אסורות, אשר מהן התפצלו כל שאר המלאכות. סדר המניין אינו חופף לסדר הופעתן במשנה. בין המלאכות האסורות שוזר הפייטן גם מעשים המותרים בשבת במצבים מסוימים.
    • וְאֵשׁ הַזָּרָה לֹא טוֹב מַבְעִירִים – המלאכה הראשונה שמונה הפייטן היא מלאכת המבעיר. הבערת אש בשבת כמוה כ'אֵשׁ זָרָה', כינוי לאש שהבעירו נדב ואביהוא בני אהרן ביום חנוכת המשכן, שלא הייתה רצויה לפני האל וגרמה למותם, כמסופר בספר ויקרא (י, א-ב): וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
    • הַלָּמֵד תּוֹרָה לְאוֹר לֹא יִקְרָא – אין ללמוד תורה מול אור הנר, כאמור במשנה (שבת א, ג): "ולא יקרא לאור הנר". הנימוק לכך מבואר בצלע הבאה.
    • יַטֶּה בִמְהֵרָה מַדְלִיק בְּשַׁבָּת – הסיכון בקריאה לאור הנר הוא שלכשייחלש אורו של הנר, עלול הקורא להטות את הנר כדי לשפר את הבעירה (בימי קדם נרות היו עשויים בדרך-כלל מבית קיבול לשמן או לחומר בעירה אחר, ופתילה הניצבת בתוכו; הטיית הנר משמעותה הגדלת כמות חומר הבעירה הבא במגע עם הפתילה). דברי הפייטן מבוססים על ברייתא [=מקור תנאי שלא נכלל בספרות התנאית אלא נותר 'מבחוץ'] הקובעת כי "לא יקרא לאור הנר שמא יטה" (בבלי שבת, יב ע"ב).
    • וְצָד וּמְעַבֵּד הוּא כְּשֶׂה אוֹבֵד – שתי המלאכות הבאות בפיוט הן "הצד צבי" ו"המעבד את עורו". מי שעושה מלאכות אלה בשבת נחשב לדעת המשורר 'כְּשֶׂה אוֹבֵד' – דימוי אירוני לאור העובדה שמלאכות אלה עצמן קשורות לדרכו של אדם עם צאנו. הביטוי לקוח מתהלים (קיט, קעו): תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
    • מוֹחֵק וּמְכַבֵּד הֵמָּה אֲסוּרִים – מלאכת "המוחק" ומלאכת "המכבד" (לטאטא ולנקות) אסורות אף הן (הראשונה מופיעה במשנה שהוזכרה לעיל, והשנייה מקורה בברייתא בבבלי שבת, צה ע"א). הפייטן כורך כאן יחד מלאכות אסורות מתחומים שונים.
    • אַף הַמְּשַׁמֵּר וְהַמְּעַמֵּר – מלאכת "המעמר" מופיעה במשנה, ופירושה המאסף תבואה לעומרים. "המשמר" אינה מוזכרת במשנה כמלאכה אסורה, אך בתוספתא הוטלו על השומר הגבלות שונות (תוספתא, מסכת שבת, פר' יז הל' כה): "המשמר זרעים מפני עופות ומקשאות מפני חיה משמר כדרכו בשבת ובלבד שלא יספק ולא ירקד ולא יטפיח כדרך שעושה בחול" (וראו גם בבלי עירובין, קד ע"א).
    • וּמְרַקֵּד מֵימֵר וּמְחַלֵּל שַׁבָּת – העובר על מלאכת "מרקד" (הנזכרת במשנה), כלומר – מנפה זרעים או תבואה בנפה – נחשב למחלל שבת. 'מֵימֵר' אינו כינוי למלאכה, אלא שם תואר למי שאינו נוהג כשורה (מלשון 'מַר'), על פי דרשת רבי יהושע בן לוי בתלמוד הבבלי (שבת פח, ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב [=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק] 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין' (שיר השירים א, יג)? אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף על פי שמיצר ומימר לי דודי – בין שדי ילין".
    • מְכַבֶּה מַבְעִיר חֲמַת אֵל יָעִיר – העובר על מלאכות "מכבה" ו"מבעיר" (שתיהן נזכרות במשנה) מעורר את כעסו של האל.
    • אַךְ חוֹלֶה צָעִיר מִקְדָּשׁ מֻתָּרִים – ההלכה קובעת מקרים יוצאים מן הכלל שבהם מותר לעשות מלאכות האסורות בשבת: במקרה של חולה הנמצא במצב מסוכן, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות שבת, פ"ב ה"ב): "שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן"; 'צָעִיר' הוא כנראה קטן, שעדיין אינו מחויב במצוות, וממילא מעמדו ההלכתי אחר (וראו רמב"ם, שם, פר' כד, הל' יא). גם במקדש הותרו חלק ממלאכות שבת אשר הן בגדר 'שבות', דהיינו מלאכות שנאסרו על ידי חכמים מחמת שהן דומות למלאכות האסורות מדאורייתא, או מחמת שהעושה אותן עלול להגיע גם למלאכה אסורה ממש (ראו רמב"ם, הל' שבת, פר' כב, הל' א ו-כז).
    • רוֹדֵף לִרְצֹחַ הַצֵּל בְּכֹחַ – הרודף אחר חברו לרוצחו, יש להצילו אפילו בשבת, שכן פיקוח נפש דוחה שבת (וראו רמב"ם, שם, פ"ב).
    • מֻתָּר לִבְרֹחַ חוּץ תְּחוּם שַׁבָּת – במידת הצורך, במקרה של פיקוח נפש, מותר לברוח אל מחוץ ל'תְּחוּם שַׁבָּת', שהוא התחום המותר לתנועה בשבת סביב לעיר או ליישוב.
    • דִּבּוּר הוּא אָסוּר בְּלָאו לֹא תָסוּר – על הפסוק מישעיהו (נח, יג): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, דרשו חכמים (בבלי שבת, קיג ע"א-ע"ב): "'וְדַבֵּר דָּבָר' – שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. דיבור – אסור, הרהור [=בענייני חול] – מותר". איסור זה אינו מן התורה אלא מגזרת חכמים, ולפיכך הוא נכנס תחת הלאו הכללי שקבעה התורה ביחס לשמיעת דברי חכמים (דברים יז, יא): עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
    • וּלְתוֹכַחַת סוּר אֶת קוֹלָךְ הָרִים – שמע בקולם של המוכיחים אותך. את הצירוף 'תוֹכַחַת סוּר' ניתן גם להבין על רקע הפסוק מתהלים (לז, כז): סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם – פסוק המהווה אזהרה כללית על עשיית הטוב, ללא קשר לשבת דווקא.
    • כּוֹתֵב אוֹתִיּוֹת וּמְחַתֵּךְ חֻלְיוֹת וּמַפְשִׁיט שֵׂיוֹת גּוֹזֵז בְּשַׁבָּת – מי שעובר על מלאכות "הכותב", "המחתך", "הגוזז" ו"המפשיט" (כולן מופיעות במשנה. שתי האחרונות מציינות שלבים בתהליך עיבודם של צמר ועורות), כל אלו דינם מפורט בטור הבא.
    • יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ אִם הֶעְלִים עֵינוֹ – במידה ועבר על מלאכות אלו בטעות, הוא מחויב להקריב קרבן חטאת (וראו רמב"ם, הל' שבת, פ"א ה"ב).
    • וְעַל זְדוֹנוֹ אוֹתוֹ הֶחֱרִים – מאידך, אם עשה זאת בזדון, חייב 'כרת', כלומר מיתה בידי שמים.
    • בִּמְלָאכוֹת מֵקֵל סָקֹל יִסָּקֵל – מי שמקל במלאכות חייב סקילה. הפייטן משלים בזה את שני הטורים הקודמים, ומתייחס כנראה למצב בו אדם עובר על מלאכות שבת במזיד, לאחר שהתרו בו עדים, כפי שמסכם הרמב"ם (הלכות שבת, פ"א ה"ב): "כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב, הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת".
    • וְאַךְ מְקַלְקֵל פָּטוּר בְּשַׁבָּת – מי שעושה פעולת קלקול בשבת (למשל – אדם הקורע בגדו), אסור מלכתחילה, אך פטור בדיעבד, על פי המשנה (שבת, פר' יג, מ"ג): "וכל המקלקלין פטורין".
    • נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ לִשְׁבּוֹת – נשים חייבות בקידוש, למרות שלכאורה זו היא 'מצוות עשה שהזמן גרמא' [=שהזמן גורם אותה, התלויה בזמן], שבדרך כלל נשים פטורות ממנה. ככתוב בגמרא (ברכות כ, ע"ב): "אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום [=בקדוש השבת], דבר תורה [=מן התורה, מדאורייתא]".
    • תַּכְשִׁיט זְהָבוֹת צֵאת בּוֹ נְזוּרִים – חכמים קבעו כי אין לאשה לצאת עדויה בתכשיט זהב ביום השבת, שמא תסיר אותו מעליה כדי להראותו לחברתה, וכך תעבור על איסור טלטול ברשות הרבים בשבת.
    • לֹא בֶגֶד תִּקְרַע – למרות ש'כל המקלקלין פטורין' (כפי שהזכיר הפייטן לעיל), פטור זה הוא רק בדיעבד, בעוד שלכתחילה אין לקרוע בגד בשבת (ראו משנה שבת, פר' יג מ"ג).
    • שָׂדֶה לֹא תִזְרַע – אין לזרוע בשבת (מלאכת "הזורע" נזכרה במשנה).
    • אַל תְּהִי בְרַע לִסְתֹּר בְּשַׁבָּת – אין (לסתור ולפרק מבנה בשבת (מלאכת "הסותר" נזכרה במשנה).
    • יוֹם בּוֹ מוֹהֲלִין – חרף כל איסורי השבת מותר למול בו תינוקות, כאמור במשנה (שבת, פר' יט, מ"ב): "עושין כל צרכי מילה בשבת".
    • מַרְבִּין תַּבְשִׁילִין – לצורך השבת נוהגים להרבות בתבשילים המעשירים את הסעודה.
    • וְרַק אֵין צוֹלִין בָּשָׂר וְתוֹרִים – עם זאת, אסור לצלות ביום השבת עצמו בשר ועוף 'וְתוֹרִים' – מלשון תור, זכר היונה, משמש כאן כנראה לציון כלל העופות הכשרים.
    • עֲשׂוֹת שְׁפָטִים בְּשֵׂעָר מוֹרְטִים – משמעותו המדויקת של הטור לא ברורה.
    • גַּם טוֹחֵן חִטִּים בּוֹרְרִים וְזוֹרִים – הפייטן מציין שלוש מלאכות השנויות במשנה: "הטוחן", "הבורר" – כלומר, מי שמוציא פסולת מתבואה וכד' – ו"הזורה", כלומר, מי שמעיף תבואה לרוח כדי להפריד את התבן מן המוץ.
    • קוֹצֵר וְחוֹרֵשׁ וְדָשׁ וּמְשָׁרֵשׁ – הפייטן מציין שלוש מלאכות נוספות מן המשנה: "הקוצר", "החורש" ו"הדש" (מי שחובט שיבולים כדי להוציא מהם זרעים). נוסף להן מציין הפייטן את ה'מְשָׁרֵשׁ', שהוא כנראה מי שעוקר עשבים (תולדה של מלאכת "החורש" – ראו משנה, שבת, פר' יב מ"ב).
    • לָשׁ אוֹפֶה פּוֹרֵס עַל אֵשׁ בְּשַׁבָּת – עוד מזכיר הפייטן את מלאכות "הלש" ו"האופה" (הנזכרות במשנה). ה'פּוֹרֵס עַל אֵשׁ בְּשַׁבָּת' הוא כנראה מי שמבשל בשבת (וראו בבלי שבת, לח ע"א).
    • וּמוֹצִיא מַשָּׂא עֲוֹנוֹ יִשָּׂא – אסור להוציא משא בשבת מרשות לרשות – למשל מרשות היחיד לרשות הרבים (ראו רמב"ם, הל' שבת, פר' יח).
    • גַּם עַל הַכְנָסָה מֻזְהָר בְּשַׁבָּת – כשם שאין להוציא משא בשבת, כך גם אסור להכניסו מרשת הרבים לרשות היחיד.
    • בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טִלְטוּל חַיָּבִים – בנוסף להוצאה מרשות לרשות, אסור גם לטלטל משא ברשות הרבים ללא עירוב (וראו רמב"ם, הל' שבת, פר' יב הל' טו).
    • תּוֹרָה וּכְתוּבִים יַחַד נִסְקָרִים – אפשר שהפייטן מציין בזה כי הלכות שבת מבוססות על התורה ועל הכתובים גם יחד (וראו לדוגמא רמב"ם, שם, פ"ל ה"א), ואפשר שהוא מעודד לימוד תורה בשבת.
    • עַבְדָּךְ וּבְהֶמְתָּךְ יָנוּחוּ אִתָּךְ – גם העבד והבהמה נחים בשבת, כפי שהתורה מצווה במפורש (שמות כ, ח-ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
    • וּשְׂדֵה מִקְנָתָךְ אַל תֵּת לִשְׂכִירִים – אין להשכיר שדות או לשכור פועלים שיעבדו בשדה בשבת (ראו משנה שבת, פר' כג מ"ג; רמב"ם, הל' שבת, פ"ו הל' טו).
    • בִּנְיָן לֹא תִבְנֶה קִנְיָן לֹא תִקְנֶה – אין לבנות (מלאכת "הבונה", שנויה במשנה), ואין לעסוק במקח וממכר בשבת, כפי שהורה נחמיה לשבי הגולה (נחמיה י, לב): וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ.
    • וְלֹא תְעַנֶּה נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת – אין לצום ולהתענות בשבת (עינוי נפש הוא הביטוי בו משתמשת התורה כדי לתאר את יום הכיפורים. ראו ויקרא טז, לא), כפי שפסק הרמב"ם (הל' שבת, פ"ל הל' יב): "אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת, ואפילו בצרה מן הצרות שהצבור מתענין ומתריעין עליהן אין מתענין ולא מתריעין בשבת" (אך השוו בבלי ברכות, לא ע"ב).
    • אוֹרֵג בְּגָדִים צוֹבֵעַ מַאְדִּים – הפייטן מציין שתי מלאכות הקשורות בהכנת בגדים – "האורג" ו"הצובע" (שתיהן נזכרות במשנה).
    • וּבְפַטִּישׁ רוֹדִים – נראה שכוונתו למלאכת "מכה בפטיש" (נזכרת במשנה), המשמשת לעיתים בהלכה לא רק לציון פעולת ההכאה בפטיש, אלא גם כשם כולל לפעולות שהן בגדר 'גמר מלאכה', כלומר, פעולות המשלימות את תהליך היצירה והעשייה שהחל לפניהן.
    • כֻּלָּם אֲסוּרִים – כל המלאכות שנשנו לעיל אסור לעשותן בשבת.
    • דָּבָר לֹא נִתְכָּן לֹא תָסוּר מִכָּאן – כוונת הטור אינה ברורה.
    • וְלַמְּסֻכָּן שְׁחוֹט בְּשַׁבָּת – מותר להכין בשבת כל צרכי המאכל של חולה הנתון בסכנת חיים, כדברי הרמב"ם (הל' שבת, פ"ב, הל' א-ב): "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום... ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחולה לכל הדברים שהוא צריך להן".
    • יוֹלֵדָה מֻתֶּרֶת אָח מְבַעֶרֶת – גם לצורך אשה יולדת מותר לבצע מלאכות האסורות בדרך כלל, כהבערת אש, כפי שפסק הרמב"ם (הל' שבת, פ"ב, הל' יד): "עושין מדורה לחיה [=ליולדת] ואפילו בימות החמה מפני שהצינה קשה לחיה הרבה במקומות הקור".
    • טַבּוּר קוֹשֶׁרֶת אֵלּוּ קְשָׁרִים – בהתאם לכך, מיילדים את האשה ללא כל הגבלה (רמב"ם, שם, הל' יא): "היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה [=מיילדת] ממקום למקום [=אפילו אם הגעת המיילדת כרוכה בחילול שבת], וחותכים את הטבור וקושרין אותו". בדין זה חותם הפייטן את החלק ההלכתי של הפיוט, ומכאן ואילך הוא עוסק בהיבטים אחרים של השבת.
    • חָפֵץ בִּכְבוֹדוֹ עֹשֶׁר בְּצִדּוֹ – המכבד את השבת זוכה לעושר, ככתוב בתלמוד הבבלי (שבת קיט, ע"א): "עשירים... שבשאר ארצות, במה הן זוכין? [=בזכות מה מתעשרים יהודים שאינם גרים בארץ ישראל או בבבל?]... בשביל שמכבדין את השבת" (וראו גם שם, קיח ע"א-ע"ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים.. אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו").
    • עוֹלָם בָּא נֶגְדּוֹ שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת – השומר את השבת ומכבדה זוכה לא רק לעושר בעולם הזה, אלא גם לעולם הבא, כדברי הרמב"ם בסיום הלכות שבת (פ"ל הל' טו): "וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו כבר מפורש בקבלה [=במסורת] שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא". העולם הבא 'כֻּלּוֹ שַׁבָּת', כמאמר חז"ל (משנה, תמיד, פ"ז מ"ד): "'מזמור שיר ליום השבת' – מזמור שיר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים" (רעיון זה מופיע בניסוחים שונים גם במקומות נוספים, לדוגמא בבלי ברכות, נז ע"ב).
    • זָכוֹר וְשָׁמוֹר עַל יַיִן תִּגְמוֹר – את הציוויים 'זָכוֹר' ו'שָׁמוֹר' שנאמרו בעשרת הדברות (שמות כ, ז; דברים ה, יא) ביחס לשבת, יש לקיים בקידוש על היין, כדברי הרמב"ם (הל' שבת, פר' כט, ה"א): "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ז), כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה".
    • וְשִׁיר וּמִזְמוֹר בּוֹ מְשׁוֹרְרִים – ביום השבת שרים ומזמרים. כאן נחתמת פנייתו של הדובר לעם, ומתחילה פנייתו לאל.
    • קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן שׁוֹכֵן דַּר חֶבְיוֹן – כינויים לאל, מיוסדים על לשון המקרא: 'קָדוֹשׁ' – על פי ויקרא יא, מד, ועוד; 'עֶלְיוֹן' – על פי בראשית יד, כ, ועוד; 'שׁוֹכֵן דַּר חֶבְיוֹן' – על פי חבקוק (ג, ד): וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה. חביון הוא מקום נסתר.
    • דְּרוֹשׁ לְצִיּוֹן שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת – שמור והגן על עמך, השומר את השבת. 'צִיּוֹן' היא על פי רוב ארץ ישראל, אך כאן באה כנראה במשמעות של עם ישראל, כדברי הנביא ישעיהו (נא, טז): וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.
    • אַמֵּץ בֵּית יִצְחָק – חזק את צאצאיו של יצחק.
    • רָם שׁוֹכֵן שַׁחַק – כינויים לאל: 'רָם' – על פי תהלים קלח, ו, ועוד; 'שׁוֹכֵן שַׁחַק' שמשמעותו היא היושב בשמיים – הוא כינוי רווח בלשון התפילה והפיוט, למשל בנוסח הוידוי של יום הכיפורים: "מה נאמר לפניך ה' אלוהינו יושב מרום / ומה נספר לפניך שוכן שחקים / הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע".
    • בַּסֵּפֶר יוּחַק שְׁמָם דּוֹר דּוֹרִים – שמם של ישראל יכתב וייחקק לעד בספר הזכרון לפניך, ולא תשכחם. לשון חתימת הפיוט ועניינה מזכירה את חתימת הפיוט לימים נוראים 'אם אפס': "זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק / לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק / בְּרִית עוֹלָם בַּל יֻמְחַק / אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק".


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?