• חֶרְפָּתֵנוּ – בושתנו ושפלותנו. • זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ – זהו הפסוק הראשון של פרק ה באיכה, מגילת החורבן. • נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים – איכה ה, ב. קרקעותינו ובתינו שייכים עכשיו לעמים זרים. • יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב – איכה ה, ג. רבים נהרגו במלחמה. • מְקוֹנְנוֹת בְּחֹדֶשׁ אָב – בוכות בחודש החורבן. • מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ – איכה ה, ד. כיוון שהארץ ניתנה בידי זרים, נאלצנו לקנות את מימיה בכסף. • כִּי נִסּוּךְ הַמַּיִם בָּזִינוּ – כי זלזלנו במצוות ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות ולא קיימנו אותה. • עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ – איכה ה, ה. רדפו אחרינו בעוד העול על צוארנו. • כִּי שִׂנְאַת חִנָּם רָדָפְנוּ – לפי התלמוד הבבלי (יומא ט, ע"ב) בית שני חרב בגלל שנאת חינם, והיא שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות שבעטיין חרב הבית הראשון – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. • מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד – איכה ה, ו. הושטנו יד לבקש סיוע ממצרים, למרות תוכחות הנביאים שהזהירו על כך, כך למשל ירמיהו (ב, לז): מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר. • וְאַשּׁוּר צָדָנוּ כְּצַיָּד – ואשור, שאף אליו פנינו לתמיכה, צד אותנו כמו צייד. • אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים אֶת עֲוֹנָם – איכה ה, ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. האבות שחטאו כבר אינם, ואנחנו סובלים מעוונם עד עתה, שהמקדש עדיין חרב. • עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ – איכה ה, ח. עמים נחותים שלטו בנו. • כִּי שִׁלּוּחַ עֲבָדִים בִּטַּלְנוּ – כי לא קיימנו את המצוות הקשורות לשילוח העבד בשנה השביעית וביובל. כדברי ירמיהו הנביא (לד, יז): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. • בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ – איכה ה, ט. אנחנו מתפרנסים תוך סיכון חיינו. • כִּי קָפַצְנוּ מֵעָנִי יָדֵנוּ – כי סגרנו את ידינו ולא היינו נדיבים כלפי העניים, לא קיימנו את הציווי לעזור לדל ולעני, כאמור בדברים טו, ז: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. • עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ – איכה ה, י. עורנו התיבש והשחיר מחום. • כִּי כְבוֹדָם בְּקָלוֹן הֵמִירוּ – כי החליפו את התורה במעשים מבישים, לפי הושע ד, ז: כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר. • נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ – איכה ה, יא. • שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ – איכה ה, יב. שרי ישראל נתלו על ידי האויבים. וגם: שרי ישראל נתלו כדרך הנצלבים, בידיהם שלהם. • חָמְסוּ – גזלו, עשקו. • בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ – איכה ה, יג. הבחורים הצעירים היו צריכים לשאת אבני ריחיים כבדות. • כִּי בְּבֵית זוֹנָה נִמְצָאוּ – כפי שנאמר בירמיהו ה, ז ...וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ. • זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ – איכה ה, יד. הזקנים הפסיקו לדון בענייני הציבור בשער העיר. • עִוְּתוּ – סילפו. • שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ – איכה ה, טו. פסקה שמחתנו. ואבן עזרא מפרש, וכך מתאים להקשר של הקינה, פסקה מלאכת הקרבנות במקדש. • כִּי נִבְטְלוּ עוֹלֵי רְגָלֵינוּ – כי לא עלינו לבית המקדש בשלושת הרגלים ועתה כבר איננו יכולים לעלות בשל חורבן המקדש. • נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ – איכה ה, טז. חרב המקדש, שהוא ככתר האומה. • עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ – איכה ה, יז. ועל כך כאב וחלה לבנו. • כִּי נֻטַּל כְּבוֹד מַאֲוַיֵּנוּ – נלקח הכבוד מהמקום אליו אנו מתאוים וכוספים, המקדש. • עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם – איכה ה, יח. הר הבית שחרב. • כִּי נִתַּן עָלָיו שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם – כי הועמד צלם בהיכל, לפי משנה תענית ד, ו. • אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב... – מכאן עד הסוף מצטט המשורר את הפסוקים האחרונים של איכה כצורתם. • אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר – למרות חורבן המקדש, מלכות ה' לא פסקה. • לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ – שאלה תלונה שמשמעה תחינה: אנא אל תשכחנו לנצח. • תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים – אנא אל תעזבנו לתקופה ארוכה. • הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה – עזור לנו לשוב אליך. • כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ – שהרי גם אם מאסת בנו. • קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד – הרי כבר כעסת עלינו מאוד. • הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם – כדי לסיים בטוב חוזרים שוב על הפסוק הקודם.
|