מבט על "ציון הלא תשאלי"

---

ציון הלא תשאלי – מילים וביצועים

א. לקרוא את "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך", במובנים רבים, דורש מאמץ של השתחררות, מאמץ של קריאה נגד. נגד האופן שבו חמש מלים אלו נשחקו תחת רגליהם של מאות רוקדים במעגלי שמחת תורה, הפכו לריקות בביצוע מלא חדווה עייפה: ציון־ציון־ציון, הלא תשאלי, הלא תשאלי, לשלום אסירייך. כל המלים שכתב יהודה הלוי לאחר מכן בפיוט נשרו (רק ה"כינור לשירייך" הנהדר נחרת אף הוא בתודעה, וגם זה רק בעקבות נעמי שמר) – ומאיר עיניים לגלות כיצד הצליחה הדתיות של העשורים האחרונים להפוך פיוט זה למפגן כוח ("איי-איי-איי-איי, ציון. ציון!") בעוד כל דימויָו דוברים כיסופין.

ב. מה שמדהים בחמש מילים אלו הוא שכל־כולן אומרות כי ציון לאשואלת לשלום אסיריה, שלא אכפת לה מהם. הרי מהי השאלה "הלוא" – אם לא:

-          מה, לא?
-           איך ייתכן שאת לא?
-          איך את מסוגלת שלא?
-          אנחנו, עם כל האהבה שלנו, ואת בכל זאת לא?

ציון היא אהובה האדישה לגורל אוהביה ולייסוריהם – בדומה לתפקודה של האהובה במסורת התרבותית שנקשרה לשמו של המשורר האיטלקי בן המאה ה־14, פרנצ'סקו פטררקה. אוהביה, כותב יהודה הלוי, מחזיקים בשוליה ו"מתאמצים" – כמו אותם גברים חנוך־לויניים רבים מספור המתאווים במאמץ עילאי רק לגעת בשולי שמלתה של האשה המופלאה, בעוד אותה אהובה חולפת על פניהם ומותירה מאחוריה חלל ריק. "הלא תשאלי?": השאלה הזו, חוסר האונים המשתאה הזה – זהו המנוע, בעיניי, לכל המילים שיבואו אחר כך. כולם ניסיון למלא את החלל הריק הזה. 

ג.      שוליה של השמלה. הסף שרק בו אפשר להתאמץ לגעת – ולא יותר. החלל שנפער בסף עצמו. יהודה הלוי הפך מהר לגיבור תרבות של הציונות הדתית, בזכות שירים כאלו בדיוק. אולם הוא, שלבו במזרח ואנוכו בסוף מערב, דווקא מפנים בשיר ההוא את הפער הגאוגרפי שהנו הגולה – והופך אותו לפער שבנפש. המרחק בין המקומות – המקום שבו נמצאים והמקום אליו משתוקקים – נקרע בתוככי הנפש הנכספת בגלותה. 

ד.      שנים אחר כך, באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת ליתר דיוק, יפתח טוני קושר את המחזה "מלאכים באמריקה" בדברי הספד. הרב איזידור חמלביץ, במונולוג הפתיחה של המחזה, מדבר על שרה איירונסון, סבתא יהודיה שמתה בניו יורק: "היא לא הייתה אדם, אלא סוג של שלם של אדם. מאלה שחצו את האוקיינוס, שהביאו אתנו לאמריקה את העיירות של רוסיה וליטא... צאצאיה של האשה המהגרת הזו... אתם לא חיים באמריקה. לא קיים מקום כזה. החימר שלכם הוא החימר של איזה שטעטל ליטוואקי, האוויר שלכם הוא האוויר של הערבות – מפני שהיא נשאה את העולם הישן על הגב שלה מעבר לאוקיינוס, בספינה, והיא הניחה אותו ארצה בשדרת גראנד קונקורס או בפלאטבוש... אתם לעולם לא תוכלו לחצות כמו שהיא חצתה, מכיוון שמסעות גדולים כאלה בעולם כבר לא קיימים. אבל בכל יום מהחיים שלכם, אתם חוצים את המיילים של המסע ההוא משם לכאן. בכל יום. אתם מבינים אותי? בכם, המסע הזה הנו." 

ה.     היהודי כזה שנושא בקרבו מסע, שלעולם לא יהיה מקום אשר יוכל להיות "בתוכו". כי המקום שלו הוא למעשה הפער הבלתי ניתן לגישור שבין המקומות. כך מציע הרב חמלביץ. גם בתוך יהודה הלוי "המסע הזה הנו": המסע בין מערב למזרח הוא, ראשית כול, הקרע בין הלב ל"אני". משם המסע צומח. כידוע, יהודה הלוי ניסה לגשר על הפער המרחבי אשר בנפשו על ידי מסע ממשי – ולהגיע לארץ ישראל. אולם הפעם האחרונה שאנו שומעים בוודאות על יהודה הלוי היא מתוך הספינה שתוביל אותו לשם. בין שהגיע לארץ ישראל ובין שלאו, חייו של יהודה הלוי – כסיפור – מסתיימים "רגע לפני". בדומה לסיום של חמישה חומשי תורה (סיום שכתיבתו פשוט מעוררת השתאות), המובילים אותנו במסע ארוך אל ארץ כנען – אולם מותירים אותנו על הסף, רגע לפני הכניסה ולא יותר מכך. 

ו.       על הסף, אם כן. מחזיקים בשוליים ומתאמצים, אומר יהודה הלוי. כיצד ניתן למלא את החלל הזה שנפער על הסף? מה שמושך את עיניי בפיוט הזה הוא האופן שבו יהודה הלוי ממלא אותו דרך מיפוי. יהודה הלוי מתעקש לחלץ נקודות קונקרטיות מהמרחב המדומיין ההוא, שלעולם לא ראה אותו. הוא מחלץ אותן מתוך טקסט, מתוך כל מה שהמקרא יכול להציע לו: בית אל, פניאל, מחניים, גלעד, חברון, הר העברים, הֹר ההר. הוא מתעקש לעצב אותו כמרחב ויזואלי (וזהו פיוט חזותי מאד, היוצר תמונות שהדמיון מתמסר אליהן בקלות), כקיים ומפורט. מתאמץ להוציא אותו מהמילוליות שלו ולמקם אותו מחדש כגיאוגרפיה. המיפוי יכול להיות אקט של אהבה – מיפוי המרחב כמו גם זה של הגוף כמרחב. המלה שיהודה הלוי בחר עבור עשייה זו היא נפלאה בעיניי: "לשוטט". למפות את המרחב האהוב דרך שוטטות בו, דרך שוטטות עליו. ואני, בזמן הקריאה, משוטט עם יהודה הלוי. נבלע בהמון החוזים והצירים שאינם עוד, בוחן מקרוב את האבן ואת העפר. 

ז.      אולם כל השוטטות הזו, בתוך מרחב מדומיין הנוצר עבורנו דרך מלים – כולה, בסופו של דבר, מאמץ מתמיד לייצר את המרחב הזה. את המרחב הזה שאיננו. שאנו רק בשוליו. המרחב הזה שלא שואל אותנו לשלומנו. שמפנה לנו את הגב ומתרחק.  שורות על שורות מנסות, באינטנסיביות רגשית גבוהה, למלא בפרטים את הפער הזה – כאשר כל מה שהפער הותיר לנו כירושה הוא רק מילים ודימויים. 

ח.     בתוך כל התעצומות הללו, שיהודה הלוי מייצר בעצמו על מנת למלא את הרִיק, בולטות עבורי שתי שורות: "כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט הַרְפִּי מְעַט כִּי כְבָר / מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ". אני קורא את השורות הללו כמנוגדות למהלך של השיר כולו, כמין "קרע" בפיוט, שבו יהודה הלוי עצמו מבקש רגע לנוח מכל האינטנסיביות. כאילו התמונה שהוא כל הזמן מתאמץ לייצר גוברת עליו, כאילו היא "מדי". 

ט.     מהי הדינמיקה הזו – שבה המאמץ למלא את החלל הריק מתגבר נגד המתאמץ (האוהב) עצמו, קורס נגדו, מכריע אותו ביגונים? המרחב הנכסף אדיש, כאמור. הוא לא עושה דבר. כל מה שמתרחש לא מתרחש בין האוהב למרחב־האהובה – כי אם בתוככי האוהב עצמו. ציון לא שמה לב בכלל. 

י.       "לשלום אסיריך", הוא כותב. אבל האסירים אינם אסיריה של ציון. הרי הם אינם אסורים בתוכה. הם, כמובן, מחוצה לה – בספרד ובמצרים ובאשכנז ובתימן וברוסיה. ציון היא אולי הכלא היחיד שאינו משמש מקום לאסיריו. כמה שורות אחר כך העניין מתבהר: האסיר הנו "אסיר תאווה". הכותב לכוד בתשוקה עצמה. תשוקה, כמו ציון, גם היא כלא אשר אסיריו נמצאים מחוצה לו – שכן המקום של התשוקה ככלא גם הוא הפער־שבין־המקומות (כמו שניתן ללמוד מסיפור הלב והמעיין של ר' נחמן מברסלב). 

יא.    ובתוככי האוהב עצמו מתרחשת הגאות והקריסה. הוא משלהב את עצמו בדימויים עד שאיננו יכול לשאת אותם יותר – ואז הוא מבקש מאהובתו להרפות, כאשר מה שעצוב כל כך הוא שהיחיד שיכול (צריך?) להרפות הוא הכותב עצמו. ציון לא יכולה להרפות. הרי היא אינה אוחזת בו בכלל.  

יב.   הייתי רוצה לגחך על כך. אני לא בטוח אם הפיוט מאפשר זאת.   

יג.    אבל את זה חייבים לראות: את הקרע הזה אשר בתוך הפיוט – הדובר גם הוא נגד הפיוט עצמו. "כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט הַרְפִּי מְעַט כִּי כְבָר / מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ". אכן, ציון, הרפי מעט. ציון־ציון־ציון, כובשים מעגלי שמחת תורה את הקרקע ברגליהם. הרפי. לאט.

יאיר ליפשיץ הוא מחזאי וחוקר תיאטרון יהודי. דוקטורנט בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עמית במכון שלום הרטמן בירושלים. מלמד במכללת עלמא ובמכון שכטר. שימש כ־Scholar in Residence בפיידיאה, המכון האירופאי ללימודי יהדות בשטוקהולם. מחזהו, "שעת רווחה", יצא לאור באנתולוגיה "קולות חדשים בדרמה הישראלית".