איתי מרינברג
על הנוסחים השונים של "ויאהב אמן" ועל האילוצים המבניים שהפייטן כובל עצמו בהם, מתוך חתירה לכינון השיר באדריכלות מפוארת – חלקם מאפיינים את הפיוט הקדום בכלל, וחלקם מתייחסים בעיקר לפיוט זה.
גילויה של הגניזה הקהירית בסוף המאה התשע עשרה, אותו אוסף כביר של תעודות, ספרים וכתבי יד יהודיים בני מאות בשנים, הטיל אור יקרות – בין שאר הדברים – גם על פיוטנו: פיוט שהיה מוכר ממחזורי מנהג אשכנז כפיוט בן שמונה עשרה מחרוזות, הופיע לפתע בשני כתבי יד כשלכל אחת משמונה עשרה מחרוזותיו מצורפת מחרוזת קצרה יותר ופשוטה מעט יותר בסגנונה, וגם בה חתימת שם המחבר. לפני כמה שנים הראתה חוקרת הפיוט והשירה העברית הקדומה, פרופ' שולמית אליצור,[1] כי ככל הנראה מחרוזות משנה אלו אינן חושפות נוסח קדום ומקורי יותר מזה שהופיע במחזורים האשכנזיים, כי אם עיבוד מאוחר שלו; אלא שבניגוד למקרים רבים אחרים של פיוטים מעובדים, כאן ה"מעבד" לא היה אלא הפייטן ה"מקורי" עצמו – ר' אלעזר בירבי קליר – אשר ביקש אי-אז לעדכן את שירו ולעצבו מחדש בתבנית המתאימה לשירת מקהלה.[2] על פי השערת אליצור, מחזורי אשכנז שימרו את הגרסה המוקדמת של הפיוט בת שמונה עשרה המחרוזות, זו המיועדת להקראה מפי החזן לבדו, ושני כתבי היד שנמצאו בגניזה שימרו את גרסתו המאוחרת, זו הכוללת שלושים ושש מחרוזות – אחת לחזן ואחת למקהלה המלווה אותו לסירוגין.
במאמרה מפרטת אליצור את השיקולים השונים העומדים ביסוד הערכתה, מציגה את השיקולים הנגדיים, ומתמודדת גם עם "חידות" אחרות שפיוטנו מעלה; כמו כן היא מנסה להציע פשר למעשה זה של הקליר, לפחות בתורת "שמא ואולי":
"לא נוכל לדעת מדוע בחר הקלירי להוסיף את מחרוזות המשנה על קרובה קיימת ולא כתב קרובה חדשה. אפשר שזמנו היה דחוק מכדי כתיבת קרובה שלמה, אך ייתכן גם שקרובת 'ויאהב אומן' התחבבה על קהל שומעיו של הקלירי, ואיש לא רצה להחליפה באחרת – ועם זאת ביקש הקהל לשמוע את קול המקהלה גם בימי הפורים. הדרך הנאה לצאת ידי שני הרצונות הללו היתה כמובן הוספת מחרוזת המשנה לקרובה הידועה. מכל מקום גם אם סיבת 'חידוש' פני הקרובה שונה, עומדת לפנינו עדות מעניינת על שימוש חוזר של ר' אלעזר בירבי קליר עצמו ביצירה שלו, תוך הוספה והרחבה.
...המציאות המורכבת המבוססת על המתח שבין אהבת הקבוע והיציב לבין ההנאה מן המתחדש והמתחלף הולכת ומתבררת לאחרונה, והרחבת קרובת 'ויאהב אומן' שבה וממחישה אותה".[3]
בחרנו להציג באתר, בעמוד המוקדש לפיוטנו, את הגרסה המופיעה במחזורי אשכנז, על פי מהדורתו של שפיגל;[4] נוסח כתבי היד, כפי שהובא על ידי אליצור במאמרה, יצורף להלן כנספח.
מעבר להצגת מחקרה המרתק של אליצור, נבקש להסב את תשומת הלב לתופעה שאינה ייחודית רק לפיוטנו, אם כי היא מתגלה בו בעוצמה רבה; תופעה זו מאפיינת את הפיוט הקדום בכלל, את הפיוט הקדום הקלירי בפרט, ואשר היא בבחינת אבן יסוד של מלאכת השיר בפיוט הקדום. כוונתנו לסגנון הפייטני המיוחד, או ליתר דיוק – לאילוצים המבניים שהפייטן כובל עצמו בהם, מתוך חתירה לכינון השיר באדריכלות מפוארת – אילוצים העשויים לעורר השתאות ופליאה בליבם של קוראים מודרניים; להלן נצביע בקצרה על כמה מהם – חלקם מאפיינים את הפיוט הקדום בכלל, וחלקם מתייחסים בעיקר לפיוט המסוים שלפנינו (אם כי שכמותם יכולים כמובן גם להופיע בפיוטים נוספים – קדומים ושאינם קדומים).
א. הלשון.[5] לשון הפיוט חידתית מאוד. אף הקורא הבקי עלול להיתקל בקשיים אם לא יהא בידו ביאור צמוד. לשון זו, הבולטת בדחיסוּתה הצְלִילִית ונראית מלאכותית (להבדיל משפה חיה), נודעה במשך תקופות ארוכות לגנאי – מר' אברהם אבן עזרא שטען כנגד הקליר כי "רובי פיוטיו חידות ומשלים",[6] ועד חיים נחמן ביאליק, שתיאר את הפיוט הקדום כ"חצץ של אץ קוצץ", כפרפראזה על טור הפתיחה של פיוט קלירי לשבת זכור;[7] עם זאת, חוקרים בדורות האחרונים שבו ולימדו זכות על לשון הפיוט הקדום בטענה כי אין זו לשון מלאכותית לגמרי, הגם שוודאי יש בה מאפיינים מלאכותיים; על כך יש להוסיף כי יש מי שיטען כי דווקא הלשון הסתומה והקשה לפענוח היא היוצרת את סוד קסמו ומשיכתו של הפיוט הקדום.
ב. הזיקה לספרות המדרש. כפי שניתן להתרשם במדור פירוש הפיוט באתר, פיוטנו נתון בזיקה הדוקה ומוחלטת כמעט למסורות מדרשיות המצויות בספרות חז"ל, וכמעט אינו קורא את מגילת אסתר שלא דרך הפרספקטיבה החז"לית.
ג. שיטת הכינויים. כמקובל בפיוט הקדום, גם בפיוטנו משתמש הפייטן בכינויים תחליפיים לשמות הדמויות – חלקם מבוססים על ההקשר המקראי של הכינויים, וחלקם על המשמעות שהוענקה להם במדרשי חז"ל. שפיגל מנה בפיוטנו לבדו שבעים וחמישה (!) כינויים;[8] כך למשל מרדכי מכונה בפיוטנו בשמות "אוֹמֵן", "אונן", "אַרְיֵה בֶן זְאֵב", "מוֹר", ועוד; שאול המלך מכונה "בֶּן אֲבִיאֵל", "בֶּן בְּכוֹרַת" ו"אָב"; וכיוצא בזה.
ד. פסוקי המסגרת. כל מחרוזת נפתחת ונחתמת במילים מרצף הפסוקים הבאים: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי" (אסתר ב, יז) בתחילה, ו"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (אסתר ח, טו) בסוף. השימוש בפסוקי מסגרת אופייני לשירה העברית הקדומה, ושילובם באופן אורגני בטורי השיר, והוא ביטוי נוסף לווירטואוזיות הלשונית והסגנונית של הפייטנים בתקופה זו.
ה. החריזה. החריזה בפיוטנו משתנה ומתגוונת ממחרוזת למחרוזת.
ו. האקרוסטיכון האל"ף-בי"תי. חמשת הטורים הראשונים בכל מחרוזת (למעשה אלו הם הטורים הנתונים בין מילות פסוקי המסגרת) פותחים תמיד באותה אות לפי סדר האל"ף בי"ת; המחרוזת האחרונה בפיוט מוקדשת לחמש האותיות האחרונות (צ–ת), וכל אחת מהן פותחת טור אחד בלבד.
ז. חתימת הפייטן. המילה השנייה בטור השישי שבכל מחרוזת – לאחר מילת הפתיחה, שמקורה בפסוק המסגרת החותם – יוצרת, אות אחר אות, את אקרוסטיכון שמו של הפייטן: אלעזר בירבי קיליר חזק.
ח. המעבר לברכה. הואיל ופיוטנו נועד לעטר את תפילת עמידה, כל מחרוזת בו נחתמת בלשון המתכתבת עם חתימת הברכה הסמוכה לה;[9] כך למשל מסתיימת המחרוזת השישית: "וּבַת אֲבִיחַיִל לָבְשָׁה צָלוֹחַ / מַלְכוּת בָּהּ רִבָּה מַרְבֶּה לִסְלוֹחַ – ברוך אתה... המרבה לסלוח", או המחרוזת החמש-עשרה – "וְהָעִיר רוֹן כָּפְלָה לְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה – ברוך אתה... שומע תפלה".
ט. מחרוזות המשנה המקהלתיות. מחרוזות המשנה שנמצאו, כאמור, בשניים מכתבי היד של הפיוט, גדושות ורוויות אף הן בקישוטי תבנית, גם אם במידה פחותה מזו שבמחרוזות הראשיות:[10] מילת הפתיחה חוזרת תמיד על מילת הסיום של המחרוזת העיקרית שלפניה, ובכך מתכתבת בעצמה עם מטבע החיתום של הברכה הסמוכה (כך למשל נחתמת המחרוזת העיקרית השנייה בטור "יָצָא לְמָרְרוֹ מוֹר בְּמַגְשִׁים וּמְחַיֶּה", ומחרוזת המשנה הסמוכה לה נפתחת בטור: "וּמְחַיֶּה לְהַצִּילִי מִדֶּחִי"); גם בסופה היא מתכתבת עִמה, בלשון או ברמז תוכני (אותה מחרוזת משנה נחתמת בטור "ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי", המטרים את לשון הברכה השנייה של תפילת עמידה – ברכת "מחיה המתים"); לכל אחת ממחרוזות המשנה חריזה עצמאית; המילה השנייה בטור הראשון של מחרוזת המשנה יוצרת לאורך השיר, אות אחר אות, חתימה נוספת של שם הפייטן, המוכרת גם מפיוטים אחרים שלו: "אלעזר הודיה מקרית ספ[ר]" (ברוב מחרוזות המשנה שבה וחוזרת האות מאותיות השם שלוש פעמים, בראש שלושת הטורים הראשונים).
כל אחד מן המאפיינים שתוארו כאן מכתיב לפייטן מערכת מסועפת של דרישות בעיצוב שירו; מערכת זו נעשית מסועפת פי כמה וכמה כאשר הפייטן צריך להתמודד עם הדרישות והאילוצים השונים בעת ובעונה אחת: גם להישאר נאמן באופן עקבי לאקרוסטיכון האל"ף-בי"תי, גם לחתום את שמו, גם להיצמד ללשון הברכות הסמוכות, גם לשלב את פסוקי המסגרת בתחילת ובסוף כל מחרוזת, ועל כל זה להוסיף מחרוזות משנה.
המפגש עם פיוט קדום בכלל, ועם פיוט קדום סבוך כְּזֶה שנדון כאן בפרט, עלול לעורר תחושת זרות וניכור בקרב קוראים מודרניים, הרגילים לשירה אחרת בתכלית; אך שמא דווקא מתוך הריחוק התרבותי והפואטי יכולה לצמוח קריאה מתפעלת, מתחדשת, כזו שאינה יכולה להישאר אדישה אל מול עושרה, מורכבותה וחיוניותה ה"אחרת" של יצירה קדומה, המהווה חוליה מרכזית בשרשרת נמשכת והולכת עד ימינו אנו.
על פי אחד מכתבי היד שהציגה אליצור במאמרה.
וַיֶּאֱהַב אוֹמֵן יְתוֹמַת הֶגֶן
אֲמָנָהּ שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ בַּעְדָהּ לְהָגֵן
אָז מֵאָז כְּחָז יוֹדֵעַ נָגֵן
אַרְיֵה בֶן זְאֵב לְיֶשַׁע הוֹגֵן
אָץ לְהַזְכִּיר זְכוּת אֵיתָן וּמְנַגֵּן
וּמָרְדְּכַי אֻומַּץ בְּאֶלֶף הַמָּגֵן
הַמָּגֵן אֻויְּימוּ בוֹ עֲדַת קְרוֹבִי
אֲצִילִים אֲשֶׁר בְּמַעֲשֵׂיהֶם התייבי
אָץ לְגַלּוֹת קֵץ יָדוֹעַ לְקָרְבִי
ה' עֻוזִּי וּמָגִינִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי
[בא"י מגן אברהם]
הַמֶּלֶךְ בָּן לְזֶרַע כֹּה יִהְיֶה
בַּקָּמִים כָּל נֶשֶׁם לֹא תְחַיֶּה
בֶּן בְּכוֹרַת חַל דְּבַר אֶהְיֶה
בִּמְעֻודָּן אֲשֶׁר נִתְעַדַּן וַיְחַיֶּה
בְּכֵן צִפְעוֹ צָץ לִצְנִינִים שֶׁיִּהְיֶה
יָצָא לְמָרְרוֹ מוֹר בְּמַגְשִׁים וּמְחַיֶּה
וּמְחַיֶּה לְהַצִּילִי מִדֶּחִי
בְּמַפּוֹלֶת צוֹרְרִי תָּקַף מַפָּחִי
לְקַיֵּים זְכוּת נֶעֱקַד לְנִכְחִי
ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי
[בא"י מחיה המתים]
אֶת אֶסְתֵּר גָּל מִמִּסְתָר לְגוֹאֵל
גּוֹי כְּנוֹאַשׁ להִיגָּאֵל
גּוֹזֵר וְאִם אֵין לָאִישׁ גּוֹאֵל
גָּלַף מִיָּשְׁפֵה תַּבְנִית הַגּוֹאֵל
גָּשׁ לְאָח לְצָרָה לְצַחְצֵחַ מִתְגָּאֵל
מִלִּפְנֵי עִיר וְקַדִּישׁ לְהַקְדִּישׁ הָאֵל
הָאֵל עוֹזֶרְכֶם דִּרְשׁוּ
עֲנוּדִים בְּצִדְקַת חָקוּק גְּשׁוּ
עוּשׁוּ הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשׁוּ
ה' צְבָאוֹת אוֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ
[בא"י האל הקדוש]
מִכָּל דּוֹרוֹ בָּא לְהִתְבּוֹנֵן
דַּעַת מֵאֵי זֶה חֵטְ צָג צַר חֶרֶב שׁוֹנֵן
דִּבְרַת אָב כְּזָכַר אִינֵּן
דַּלְתֵי צוּר דָּפַק וְחִינֵּן
דְּגָלִים לְשַׁלֵּשׁ חינן וּלְחַנֵּן
הַמֶּלֶךְ זַעְקָם בָּן וְדֵיעָה חוֹנֵן
חוֹנֵן זִימַּן חֲנִינָה לַסְּטָרִים
הוּא זִלְעֵף לְאַבֵּד מִתְגָּרִים
הַנִּיצְפָּן בְּתֵיבַת גּוֹמֶא הֵקִים לַנִּמְהָרִים
ה' חָנֵּינוּ לְךָ קִיוִּינוּ הֱיֵה זְרוֹעָם לַבְּקָרִים
[בא"י חונן הדעת]
הַנָּשִׁים הַהֲגוּנוֹת לבם יְשִׁיבָה
וְהֻוכְאֲרוּ וּשְׂעָרָה בָם נִישְּׁבָה
הֲדַסָּה כְּגָע לָהּ תּוֹר מַחְשָׁבָה
הֻודְּרָה לְכָל רוֹאֶה וְעוֹד לֹא שָׁבָה
הֻודַּר יְמִינִי לְשׁוֹבֵב שׁוֹבֵבָה
בִּלְבוּשׁ רחוץ לְרַצּוֹת לָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה
תְּשׁוּבָה רְצוּיָה לְלַמֵּד נוֹשָׁעָה
רֵיעִים וְאַחִים לְשַׁעֲשֵׁעָה
רִינָּתָם עַל יָם סוּף כְּקֶדֶם לְהַבִּיעָה
ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִיוָּשֵׁעָה
[בא"י הרוצה בתשובה]
וַתִּשָּׂא וַתָּבֹא בֶאֱלוֹהַּ
וְלֹא יָדְעָה כִּי כָל זֹאת עָשְׂתָה יַד אֱלוֹהַּ
וַיִּבְעַר בחָנֵף בְּכָל גְּבוּל לִשְׁלוֹחַ
וַיַּפְקֵד פְּקִידִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ
וּבְהַגִּיעַ תּוֹר זֹאת בִּנְיָין לִצְלוֹחַ
מַלְכוּת בַּת אֲבִיחַיִל לָבְשָׁה כְּהִרְבָּה אֵל לִסְלוֹחַ
לִסְלוֹחַ הורדה בְּעוֹז צֶלַח
הורד יְמִינִי בִּלְתִּי נֶאֱלַח
הַדְרַת מָשׁוּי תָּשׁוּב וְתִצְלַח
ה' טוֹב וְסַלָּח
[בא"י המרבה לסלוח]
חֵן זְבָדָהּ מֵהֲדָרוֹ אֵל
זְכוּתָהּ עִרְעֵר עַל יַד בֶּן אֲבִיאֵל
זֹאת כְּבָאָה הֲלוֹם נָשְׂאָה עַיִן לָאֵל
זָכְרָה לִי זְכוּת הַרְרֵי אֵל
זֶה הֱכִינָהּ לְאוֹת לְתִיכּוּן אֲרִיאֵל
תְּכֵלֶת יָקָר עַטּוֹת גְּאוּלֵי אֵל
אֵל גּוֹאֵל וְחָזָק אוֹתִי בְהַנְפִּישׁוֹ
וַיִּבְעַר בַּצַּר לַהַב אִשּׁוֹ
וּמְכַפֵּר זָכַר וְצַר חֲלָשׁוֹ
ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ
[בא"י גואל ישראל]
וָחֶסֶד חִיסְּדָהּ חָסִיד הַמְחוֹלְלִי
חוּר כַּרְפַּס ותכלת וַחֲלִי
חֻויְּלָה רוֹץ רוש פֶּתֶן מְגַחֲלִי
חָרוֹון בּוֹ לְשַׁלֵּחַ עוֹד מִלְּבַהֲלִי
חִילַּת פְּנֵי ה' אֱלֹהִים חֵלִי
וָחוּר רַב היתלני רוֹפֵא חֳלִי
חֳלִי דִּכְּאַנִי לְרוֹעֲעָה
דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר בְּאֵין מַרְגֵּיעָה
דִּבְרַת הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי זְכוֹר וְהוֹפִיעָה
רפאינו ה' וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵינוּ וְנִוָּשֵׁיעָה
[בא"י רופא חלי עמו ישראל]
לְפָנָיו טָבַע הוֹד אַבְרֵךְ
טָבוּעַ הָיָה וּמוּכָן לוֹ בְּהֵיאָרֵךְ
טֻומָּרָה וְסֻותָּרָה מִפְּרוֹעַ יָרֵךְ
טָמֵא כהוגדל גַּפְנָהּ לְהַבְרֵךְ
טוֹב פָּץ לָהּ קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ
וַעֲטֶרֶת בְּרָכָה בִּשְׁנַת טוֹבָתֵךְ בְּגֶשֶׁם מְבָרֵךְ
מְבָרֵךְ יְעָצַנִי לְהַאֲרֵךְ
יְראוּ אֶת ה' פָּץ בִּן נוּן לְהַצִּילִי מֵחֶרֶךְ
יוֹם זֶה לְחַפְּשִׁי מִפֶּרֶךְ
ה' זְכָרַנוּ יְבָרֵךְ
[בא"י מברך השנים]
מִכָּל יוֹדְעֵי דָת שְׁפוּתֵי מַרְבֵּץ
יָקָר יְמִינִי דַת יָמִין מְרַבֵּץ
יוֹפִי עֲדִי עֶדְיֵי תַשְׁבֵּץ
יָצָא מְלֻובָּשׁ וְאֶל יָד קוֹבֵץ
יָרַשׁ מַתַּן שְׁאֵילוֹת יַעְבֵּץ
זָהָב יִימֵּן לֶאֱסוֹף נִדָּחִים מְקַבֵּץ
מְקַבֵּץ הַנֶּאֱנָחִים עַל יַד בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל
הָרְחוֹקִים וְהַקְּרוֹבִים יִתְרָאוּ פְּנֵי נֶאֱמַן לָאֵל
וְהוּא לְנָבִיא לַה' לְתִּיכּוּן אֲרִיאֵל
ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי עמו יִשְׂרָאֵל
[בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל]
הַבְּתוּלוֹת כְּהִקָּבֵץ שֵׁנִית בְּמַאֲהַב
כְּבוּדָּה בַּת מֶלֶךְ הִשְׁלִיכָה יַהַב
כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהַב
כָּמַס בְּלֵב רוב רִשְׁפֵּי לַהַב
כָּרָה שַׁחַת לַצַּר לוחמי לְהַבְהַב
גְּדוֹלָה קָצַב בַּדִּין מִשְׁפָּט אָהַב
אוֹהֵב מִתְּחִלָּה וָסוֹף לְהַצְדִּיקֵנוּ
מֵעֵת חֲפוּשִׁים יָצָאנוּ מִיַּד מְצִיקֵינוּ
מִימֵי הַלַּחְמִי זְכוּתוֹ תַעֲנִיקֵינוּ
ה' שׁוֹפְטֵינוּ ה' מְחוֹקְקֵינוּ
[בא"י מלך אוהב המשפט]
וַיָּשֶׂם לַיְלָה וּתְנוּמָה בוֹ הִמְנִיעַ
לַיִל אֲשֶׁר תַּנִּין הַגָּדוֹל הֵנִיעַ
לַדּוֹרוֹת אוֹתוֹ הִצְנִיעַ
לִהְיוֹת לִפְלָאוֹת צָנוּעַ
לָכֵן זר יָהִיר בְּאַשְׁמוּרוֹ הִכְנִיעַ
וְתַכְרִיךְ יְחוּמָיו מַח זֵידִים מַכְנִיעַ
מַכְנִיעַ קָמִים בּוֹגְדִים וּמִינִים לְרוֹעֲעֵם
קוֹל יִפְקוֹד עַל צְבָא הַמָּרוֹם לְהַפְגִּיעֵם
קִימַת וַיֶּחְכַּם כְּקֶדֶם תַּסִּיעֵם
ה' בְּאַפּוֹ יְבַלְּעֵם
[בא"י מכניע זדים]
כֶּתֶר מְלוּכָה מֵאָז הָיָה מֻובְטָח
דאילו לְהִינָּתֵן לַבַּת הֻובְטַח
מְלָכוֹת כְּשָׁרוּהָ מַרְאָם הוּטַח
מִטּוֹבַת זִיו הוֹד מִבְטָח
מֵרֹאשׁ וְעַד עֵקֶב לִבָּהּ בְּךָ בָטַח
בּוּץ לְהַאֲמִירָהּ בְּמָעוֹז וּמִבְטָח
וּמִבְטָח רָם לִבְחִירַיי
רֵיעִים וְאַחִים לְשַׁכְּנָם בַּחֲצֵירַיי
רֶנֶן וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם זְכוֹר לְיַלְדֵי כְשֵׁירַיי
ה' אלהי מִבְטַחִי מִנְּעוּרַי
[בא"י (משען ו)מבטח לצדיקים]
מַלְכוּת נֶחְפָּזָה כְּחָזָה רָבִיד
נָתוּן עַל בֶּן יָדִיד מִיַּד מַעֲבִיד
נִישְּׂאוֹ מֵעַל כֹּל וְטָרְחוֹ הִכְבִּיד
נִינֵי פִּרְיוֹ בְּפוּר זֶה לְהַאֲבִיד
נְשׂוּאֵי רַחַם זֶבֶד טוֹב הִזְבִּיד
וְאַרְגָּמָן יִימֵּן לְכוֹנֵן עִיר דָּוִיד
דָּוִיד זִימֵּן לְבֶדֶק הַבַּיִת בְּדָרְשׁוֹ
יָעַץ לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁוֹ
יָזַם וַאֲנִי בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְעַם קְדוֹשֹׁוֹ
ה' בְּהֵיכַל קָדְשֹׁוֹ
[בא"י בונה ירושלים]
בְּרֹאשָׁהּ סֻויַּים זֵר אֲשֶׁר הֻופְלָא
סוּגַת שׁוֹשָן עֲלוֹת מִשִּׁיפְלָה
סִיחָהּ עָלָת מִמַּכְפֵּלָה
שֵׂעִיר וּשְׂרִידָיו לְשַׁחַת הִפִּילָה
סְגוּרֵי כֶלֶא גָּהוּ מֵאֲפֵילָה
וְהָעִיר רוֹן כִיפְּלָה לְשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה
תְּפִילָּה תַּעַן אֲיֻומָּתִי
תְּכוּנַת יֶשַׁע עָמְדָה לִפְדּוֹתִי
תַּעֲנֵינִי צוּר יְשׁוּעָתִי
ה' שְׁמַע תְּפִילָּתִי
[בא"י שומע תפלה]
וַיַּמְלִיכֶהָ עֲזוֹר לְאוֹם מוֹרְאָה
עֲצוּרָה הָיְתָה לְכֵן מֵעֵת נִבְרְאָה
עֲמִיתָהּ הִפְגִּיעַ בַּעְדָהּ קְרִיאָה
עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אֲשֶׁר רָאָה
עֱנוּתָהּ לַחוֹזִים שַׁדַּי הֶרְאָה
שׁוֹשַׁן חוֹחִים לְעָבְדוֹ בְּיִרְאָה
בְּיִרְאָה סוֹחֲחֵי עֲתִירָה בְּעַד כְּבוּדָּה
סֵדֶר אַבִּירֵי עֵדָה
סִדַּרְתִּי עִבְדוּ פוֹדְכֶם כְּחוֹק תְּעוּדָה
ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה
[בא"י שאותך (לבדך) ביראה נעבד]
תַּחַת פִּלְפּוּל יְגִיעַ לֶקַח טוֹב
פְּעֻולַּת צַדִּיק פָּעֲלָה לַטּוֹב
פְּאֵר גְּאוֹנָם אֲשֶׁר הוּא טוֹב
פּוּר הָפַךְ לְמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב
פְּדוּת כֵּן תָּחִישׁ לְהָהָר הַטּוֹב
צָהֲלָה וְזִמְרָה לְהוֹדוֹת לְמֵיטִיב וָטוֹב
טוֹב פָּרְחָה בַּטּוֹב
פָּגְשָׁה עַל יַד דּוֹרֵשׁ טוֹב
פּוֹנֶה אֶל הָהָר הַטּוֹב
ה' יִתֵּן הַטּוֹב
[בא"י הטוב שמך ולך נאה להודות]
וַשְׁתִּי צוֹאַנְנָה מִמְּלָכוֹת
קְצִינוֹת כְּהֻובְאוּ לִמְּלָכוֹת
רַגְלֵי איילות בָּמוֹת דּוֹרְכוֹת
שִׁבְעִים יְמֵי צַר עֲלוֹת לָהּ אֲרוּכוֹת
תָּקְפָה עִם דּוֹד בְּעֵינַיִם בְּרֵיכוֹת
וְשָׂמֵחָה קוֹל כְּנִשְׁמַע מֵחֲרַכּוֹת
דּוֹבֵר שָׁלוֹם מִמְּעוֹן הַבְּרָכוֹת
הַבְּרָכוֹת שִׁמְּעִי מֵשִׂים שָׁלוֹם
מִבְטַחִי עֻוזִי לֹא אֶכְלוֹם
יָהּ עִנְּדַנִי בְרָכוֹת כְּמֵהֲלוֹם
ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם
[בא"י המברך את עמו ישראל בשלום]
הנוסח המורחב וניקודו – ע"פ שולמית אליצור, "'ויאהב אומן' – קרובה קלירית לפורים בעיצוב מורחב", בתוך: תרביץ, סד (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 499-521.
[1] שולמית אליצור, ''ויאהב אומן' – קרובה קלירית לפורים בעיצוב מורחב', בתוך: תרביץ סד:ד (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 499–521.
[2] על המקהלה בפיוט הקדום ראו בספרו של עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים (מהדורה שנייה מורחבת – ירושלים, 2007), עמ' 134–136.
[3] אליצור (לעיל הע' 1), עמ' 518–521.
[4] הגרסה המוקדמת זכתה לההדרה ולפירוש נרחב בידי שלום שפיגל, בספרו אבות הפיוט: מקורות ומחקרים לתולדות הפיוט בארץ ישראל (ירושלים וניו יורק, תשנ"ז), עמ' 187–210; הגרסה המאוחרת מופיעה במלואה במאמרה הנזכר של אליצור, עמ' 501–513.
[5] לשון הפיוט הקדום ותדמיתה נדונה אצל יוסף יהלום במאמרו ''אץ קוצץ': גישות ועמדות בשאלת סגנון הפיוט ולשונו', בתוך: מחקרי ירושלים בספרות עברית, א (ירושלים, 1981), וכן בספרו: שפת השיר של הפיוט הארץ-ישראלי הקדום (ירושלים, תשמ"ה).
[6] ר' אברהם אבן עזרא, פירוש לקהלת ה, א.
[7] "אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ // בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ // לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּוּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ // כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ". קטע זה ספג התייחסות אירונית גם משלום יעקב אברמוביץ' (1835–1917), הידוע יותר בכינויו הספרותי "מנדלי מוכר ספרים". ראו "ספר הקבצנים", בתוך: כל כתבי מנדלי מוכר ספרים (תל־אביב, תש"ז), עמ' קא.
[8] רשימת הכינויים אצל שפיגל (לעיל הע' 1), עמ' 209–210.
[9] על נורמה זו ראו אצל פליישר (לעיל הע' 2), עמ' 49–51.
[10] כפי שמדגישה אליצור כמה פעמים במאמרה (לעיל הע' 1), למשל בעמ' 515: "שעה שהמחרוזות הראשיות עמוסות בשפע של כינויים סבוכים חידושי לשון פייטניים ורמזים מרובים למדרשים, כדרכו האופיינית של הקלירי במפוארות שבקרובותיו, מחרוזות המשנה קלילות הרבה יותר, החריזה בהן... פחות קפדנית, ורמזי מדרשים כמעט אינם מופיעים בהן".
