audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
playerSongImg
כותר ויאהב אומן יתומת הגן
מעגל השנה פורים
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • וַיֶּאֱהַב אוֹמֵן יְתוֹמַת הֶגֶן – ויאהב מרדכי את אסתר, היתומה וההגונה. אוֹמֵן הוא כינוי למרדכי, על פי אסתר (ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם...
    • אֲמָנָהּ שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ בַּעֲדָהּ לְהָגֵן – הצניע אותה שבעים וחמש שנים כדי לשומרה ראויה. אֲמָנָהּ במשמעות של הצנעה על פי לשון המדרש (ראו למשל בראשית רבה, פרשה א: "אמון מוצנע – ... 'ויהי אומן את הדסה'"). שבעים וחמש שנים על פי אחד התרגומים הארמיים למגילת אסתר: "אסתר הוו קרין לה על די הות צניעא בביתא דמרדכי שבעין וחמש שנין ולא חזת אפי גבר [=אסתר היו קוראים לה על שהייתה צנועה בביתו של מרדכי שבעים וחמש שנים, ולא ראתה פני גבר]". המסורת לפיה אסתר הייתה בת שבעים וחמש בהילקחה לבית המלך אחשוורוש מופיעה במדרש, ומבוססת על הגימטריה של השם 'הדסה', שמה השני של אסתר (בראשית רבה, פרשה לט): "'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב, ז) – רב אמר: בת ארבעים שנה הייתה; שמואל אמר: בת שמונים שנה היית [=הייתה]; רבנין דתמן אמרין [=חכמי בבל אומרים] בת שבעים וחמש שנה. ר' ברכיה בשם רבנין: אמר הקב"ה לאברהם אתה יצאת מבית אביך בן שבעים וחמש, חייך אף גואל שאני מעמיד ממך בן שבעים וחמש – מניין 'הדסה' [=גימטריה של השם 'הדסה']".
    • אָז מֵאָז כְּחָז יוֹדֵעַ נַגֵּן – עוד מאז מקדם כאשר ראה, חזה, דוד המלך, המכונה כאן יוֹדֵעַ נַגֵּן על פי שמואל א (טז, יח): וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ.
    • אַרְיֵה בֶן זְאֵב לְיֶשַׁע הוֹגֵן – את מרדכי היהודי, הראוי להושיע את עם ישראל. אַרְיֵה בֶן זְאֵב הוא כינוי למרדכי, על פי ייחוסו הכפול לשבט יהודה מצד אחד, ולשבט בנימין מצד שני, כפי שמפורש הפסוק מאסתר (ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי, על ידי אחד מן האמוראים בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, יב ע"ב): "קרי ליה יהודי – אלמא מיהודה קאתי [=קרא לו הפסוק 'יהודי', מכאן שמשבט יהודה בא], וקרי ליה ימיני – אלמא מבנימין קאתי [= וקרא לו הפסוק 'ימיני', ומכאן שמשבט בנימין בא] ! ... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה".
    • אָץ לְהַזְכִּיר אוֹתוֹ מְנַגֵּן – רץ דוד המלך (מְנַגֵּן) ליידע (לְהַזְכִּיר) את אבישי בן צרויה שמרדכי היהודי עתיד לצאת מבניו של שמעי בן גרא, אויב המלך, על מנת למנוע מאבישי להורגו. כל זה על פי מסורת המדרש המתועדת, בין השאר, בתלמוד הבבלי (מגילה יג, ע"א): "דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא דאתיליד מניה מרדכי [=שלא הרג דוד את שמעי בן גרא, משום שנולד מצאצאיו מרדכי]".
    • וּמָרְדְּכַי אֻמַּץ בְּאֶלֶף הַמָּגֵן – כך ניצל ונשמר (אֻמַּץ) מרדכי על ידי דוד. אֶלֶף הַמָּגֵן הוא כינוי לדוד על פי שיר השירים (ד, ד): כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. תלותו של מרדכי בדוד המלך מוזכרת גם במדרש 'פנים אחרים' (ב', עמ' 62): "אמר רבי לוי: מה הוא 'איש יהודי'-'איש ימיני'? אלולי דוד שהיה משבטו של יהודה, לא היה איש ימיני [=מרדכי]".
    • [בא"י מגן אברהם] – הואיל ופיוטנו מלווה את תפילת העמידה בת שמונה-עשרה הברכות, כל מחרוזת בפיוט מסתיימת בניסוח המזכיר את חתימת הברכה הבאה מיד אחריה ('מעין החתימה'); כך למשל במחרוזת הראשונה נוצר הקישור בינה ובין הברכה הראשונה של תפילת העמידה באמצעות המילה 'מָּגֵן'.
    • הַמֶּלֶךְ בְּכֵס יָהּ חַק לְזֶרַע כֹּה יִהְיֶה – הקדוש ברוך הוא קבע חוק לעם ישראל לדורותיו. טיב החוק ומהותו יבוארו בטור הבא, אך הם רמוזים כבר כעת בכינויו של האל כ'הַמֶּלֶךְ בְּכֵס יָהּ', המיוסד על שמות (יז, טז): וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. זֶרַע כֹּה יִהְיֶה הוא עם ישראל, עליו נאמר לאברהם בבראשית (טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
    • בַּקָּמִים כָּל נֶשֶׁם לֹא תְחַיֶּה – את האויבים הקמים עליך – ובהקשר כאן: את עמלק – לא תותיר בחיים. על פי דברים (כ, טז): רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. הפסוק נאמר במקורו על שבעת העממים שחיו בארץ בשעה שכבש אותה יהושע, והפייטן מסב אותו לעמלק.
    • בֶּן בְּכוֹרַת חַל דְּבַר אֶהְיֶה – שאול המלך חילל את דבר האל שהוזכר לעיל. בֶּן בְּכוֹרַת הוא שאול, על פי שמואל א (ט, א-ב): וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב... אֶהְיֶה הוא כינוי לקב"ה על פי שמות (ג, יד): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
    • בְּקוֹץ אֲשֶׁר נִכְמַר וַיְחַיֶּה – חילול דבר האל על ידי שאול אירע כאשר נכמר ליבו על אגג, המלך העמלקי הרשע, והותיר אותו בחיים, כמתואר בשמואל א (טו, ז-ט): וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק... וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי... וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג... קוֹץ הוא כינוי לרשעים בכלל ולהמן בפרט, כמתואר במדרש 'אגדת אסתר' (ו, עמ' 61): "רשעים משולים כקוץ", ובאסתר רבה (ט, ב): "והוא קוץ מכאיב, ונאה לקוץ שייתלה על קוץ".
    • בְּכֵן צִפְעוֹ צָץ לְצִדִּים שֶׁיִּהְיֶה – זרעו של אגג, הוא המן, יצא לעמוד ולהזיק לעם ישראל. 'צִפְעוֹ' – הן במשמעות של צאצא (על פי ישעיהו כב, כד: וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת...), והן במשמעות של נחש, שהוא סמלו של המן, כאמור במדרש (ראו למשל בראשית רבה, פרשה טז, ועוד): "שהיה המן שף עינים כנחש". לִצִדִּים במשמעות של מוקש, על פי שופטים (ב, ג): וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. מובנה המדויק של המילה 'שֶׁיִהְיֶה' בהקשר הפנימי של הפיוט לא נתבררה.
    • יָצָא לְמָרְרוֹ מוֹר בִּגְשָׁמִים מְחַיֶּה – המן יצא להזיק ולמרר למרדכי, על ידי הקדוש ברוך הוא. מוֹר הוא כינוי למרדכי, כמובא בתרגום הארמי לאסתר (ב, ה): "מרדכי אתקרי על דהוה מתיל למירא דכיא [='מרדכי' הוא נקרא, על שום שהיה משול למור טהור]". בִּגְשָׁמִים מְחַיֶה – בעזרת הקדוש ברוך הוא, המחיה בריותיו בגשמים – פרפראזה על ברכת 'מחיה המתים' הסמוכה למחרוזת זו, וקושרת בין הורדת הגשמים של האל ליכולתו לחיות מתים.
    • אֶת אֶסְתֵּר גַּל מִמַּסְתֵּיר לְגוֹאֵל – את אסתר גילה הקדוש ברוך הוא ממקום סתר ומחבוא, כמובא במדרש 'פנים אחרים' (ב, עמ' 63-64): "והיתה אסתר מטמנת עצמה ולא נראית לכל אדם... והקב"ה אמר לה: את מטמנת עצמך, אין נכנסת למלכות אלא את").
    • גּוֹי כְּנוֹאַשׁ מִלְּהִגָּאֵל – עם ישראל, כאשר נואש כבר מלהיגאל. יאושם של דור מרדכי ואסתר מן הגאולה נוסח במדרש פסיקתא רבתי (פרשה לג): "'ותשכח ה' עושך' (ישעיהו נא, יג) – בצרת המן הכתוב מדבר, שנתייראו לשעה אחת ונתייאשו מן הגאולה. אמר רבי שמואל בר נחמן: ראויים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן על שנתייאשו מן הגאולה".
    • גּוֹזֵר אִם אֵין לָאִישׁ גּוֹאֵל – הקדוש ברוך הוא, שקבע בתורתו פתרונות הלכתיים למי שאין לו אדם שיגאלו ממצוקתו. אִישׁ כאן כביטוי מטאפורי לעם כולו. שיבוץ מבמדבר ה, ח: וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.
    • גָּלַף מִיָּשְׁפֵה תַּבְנִית הַגּוֹאֵל – יצר הקדוש ברוך הוא גואל בכל זאת – למרות שעמו נקלע למציאות הנראית חסרת מוצא – והוציאו משבט בנימין, המסומל באבן היָּשְׁפֵה הקבועה בחושן הכהן הגדול (ראו שמות כח, טו-ל, ובמדרש שמות רבה, פרשה לח, ט: "על ישפה היה כתוב בנימין").
    • גָּשׁ כְּאָח לְצָרָה לְצַחְצֵחַ הַגּוֹאֵל – ניגש הקדוש ברוך הוא (ושמא מרדכי עצמו? – ראו מדרש 'אגדת אסתר', ב', עמ' 17) לטהר ולזקק את גואלם של ישראל – אסתר – כאילו הוא אח לעמו ישראל וסובל יחד איתם בצרתם. על פי משלי (יז, יז): בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד, ומדרשו (למשל במכילתא דרשב"י, יד, טו): "אח אני לישראל בשעת צרתן". ויש מי שניקד 'הַגֹּאַל' (על פי נחמיה יג, כט, ומובנו דבר מלוכלך), ואז הוא אינו כינוי שבח לאסתר אלא כינוי גנאי לעם ישראל, שחטא באותו הדור, על פי דברי חז"ל (ראו למשל בבלי, מסכת מגילה, יב ע"א).
    • מִלִּפְנֵי עִיר וְקַדִּישׁ לְהַקְדִּישׁ אָאֵל – מלפני המלאכים לטהר את ישראל. 'עִיר וְקַדִּישׁ' – מלאכים, על פי דניאל ד, יד. 'אָאֵל' – כמו 'הואיל', שמובנו בלשון המקרא 'התחיל' (בראשית יח, כז).
    • מִכָּל דּוֹרוֹ בָּן לְהִתְבּוֹנֵן – את כל מעשי בני דורו חקר ובחן מרדכי.
    • דַּעַת מֵאֵי זֶה חֵטְא צָג צַר שׁוֹנֵן – כדי לברר, מהו החטא אשר בגללו ניצב ('צָג') על ישראל המן, הצר המאיים. צַר הוא כינוי להמן, על פי אסתר (ז, ו): וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. שׁוֹנֵן במשמעות של משונן, בעל שיניים חדות.
    • דִּבְרַת אָב כְּזָכַר אוֹנֵן – כאשר זכר מרדכי את מעשי אבותיו (חטאו של שאול המלך, אשר חמל על אגג העמלקי), החל להתאבל. אוֹנֵן הוא אָבֵל. ('אנינות' היא סוג או שלב של אבילות בלשון חז"ל, ראו לדוגמא משנה סנהדרין, פ"ו, מ"ו).
    • דַּלְתֵי צוּר כְּנֵסָה דָּפַק וְחִנֵּן – על דלתות בית הכנסת, שהוא כשער לקדוש ברוך הוא, צור ישראל, דפק מרדכי והתחנן. על פי דרשת חז"ל לשמו של מרדכי, שהיה מצאצאיו של קיש אבי שאול (כך למשל בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה, יב ע"ב): "בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו". על פי הטור הבא, הוא לא התחנן רק לקדוש ברוך הוא, אלא גם לעם ישראל היושב בבתי כנסיות.
    • דְּגָלִים לְשַׁלֵּשׁ תַּעַן וּלְחַנֵּן – מרדכי עורר את ישראל (דְּגָלִים – כעמידת ישראל במחנה במדבר, שבט שבט ודגלו), לצום ולהתפלל שלושה ימים. תַּעַן מלשון תענית.
    • הַמֶּלֶךְ זַעֲקָם בָּן דֵּעָה חוֹנֵן – הקדוש ברוך הוא התבונן וראה את זעקתם, וחננם בדעת כיצד להיאבק על נפשם.
    • הַנָּשִׁים הַהֲגוּנוֹת לְכֵס יְשִׁיבָה – הנשים הראויות לשבת על כסא המלכות.
    • הֻכְאֲרוּ וּסְעָרָה בָם נָשְׁבָה – נעשו מכוערות, נחשבו בעיני אחשוורוש למכוערות (הֻכְאֲרוּ – על פי לשון חז"ל במשנה, בבא-קמא, פ"ט מ"ד), וסולקו מעל פניו במהירות, כסערה – כדי להכשיר את הקרקע לבחירתה של אסתר תחת ושתי המלכה (כמתואר בפרק השני של מגילת אסתר).
    • הֲדַסָּה זֹאת כְּגַע לָהּ תּוֹר וּמַחֲשָׁבָה – כאשר הגיע תורה וחשבונה של אסתר, היא הדסה, להיראות לפני המלך.
    • הֻלְּלָה לְכָל רוֹאֶיהָ וְעֵזֶר לוֹ שִׁוָּה – כל רואיה התפעלו מיופיה ואחשוורוש בחר בה כאשתו. וְעֵזֶר לוֹ שִׁוָּה – כלשון הנימוק לבריאת האישה בבראשית ב, יח: אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
    • הָדַר יְמִינִי לְשׁוֹבֵב שׁוֹבֵבָה – גם כאשר נלקחה אסתר לבית המלך, חזר (הָדַר - חזר בארמית). מרדכי, איש ימיני, לעורר את עם ישראל להמשיך בצומו ובתפילתו. עם ישראל מכונה שׁוֹבֵבָה, על פי ירמיהו (ח, ה, ועוד): מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב. הטור מיוסד על דברי חז"ל במדרש במקומות אחדים, ולמשל בשמות רבה (פרשה לח, ד): "'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' (אסתר ד, א), מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מן התפלה, אלא 'וישב מרדכי' (אסתר ו, יב) כשם שהיה מתחלה".
    • בִּלְבוּשׁ רַצּוֹת רוֹצֶה בִתְשׁוּבָה – מרדכי עשה את מעשיו בלבוש תענית, שראוי הוא לרצות בו את האל, הרוצה בתשובה. כמתואר באסתר (ד, א): וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה.
    • וַתִּשָּׂא וַתָּבֹא בֶאֱלוֹהַּ – אסתר נשאה חן, כאמור, על ידי המלך אחשוורוש, ובאה אליו בגזרת אלוהיה.
    • וְלֹא יָדְעָה כִּי זֹאת עָשְׂתָה יַד אֱלוֹהַּ – אך לא ידעה כי האל הוא ששלח אותה והושיבה בבית המלך. הלשון על פי איוב יב, ט: מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת.
    • וַיִבְעַר חָנֵף בְּכָל גְּבוּל לִשְׁלוֹחַ – אחשוורוש נעשה כסיל ('וַיִבְעַר' – מלשון בער, טיפש בלשון המקרא – על פי תהלים צב, ז), ושלח לחפש נערה בכל ממלכתו כדי שתמלא את מקום ושתי, ולא ידע גם הוא שלקדוש ברוך הוא יש דרך משלו לסובב את הדברים. חָנֵף הוא כינוי לאחשוורוש על פי האמור במדרש אסתר רבה (פתיחתות, ט): "'ממלך אדם חנף' (איוב לד, ל) – זה אחשורוש, שהיה חנף, שהרג את אשתו מפני אוהבו, ופעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו".
    • וּבְהַגִּיעַ תּוֹר בִּנְיָן לִצְלוֹחַ – וכאשר הגיע זמנו של בית המקדש להיבנות – על פי המדרש, סיפור המגילה מקפל בתוכו את סיפור הקמת בית המקדש השני, כאמור במדרש אסתר רבה (פרשה א, א): "ורבי נחמיה אמר: אחשורוש שבטל מלאכת בית המקדש, הוא אחשורוש שגזר עליו שיבנה".
    • וּבַת אֲבִיחַיִל לָבְשָׁה צָלוֹחַ – או אז אסתר (בַּת אֲבִיחַיִל – על פי אסתר ב, טו) לבשה בגדי מלכות. 'לָבְשָׁה צָלוֹחַ' – לבשה כביכול רוח הקודש (מלשון וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה', כנאמר בשופטים יד, ו), על פי דברי חז"ל בתלמוד הבבלי (מגילה יד, ע"ב): "'ותלבש אסתר מלכות', בגדי מלכות מיבעי ליה [=היה צריך הכתוב לומר 'בגדי מלכות', ולא רק 'מלכות']! אלא: שלבשתה רוח הקדש".
    • מַלְכוּת בָּהּ רִבָּה מַרְבֶּה לִסְלוֹחַ – הקדוש ברוך הוא, המכונה מַרְבֶּה לִסְלוֹחַ (כלשון ברכת 'חונן הדעת' הסמוכה, על פי סדרה של תפילת עמידה) הגביר את מלכותה, והפכה ראויה לתפקידה ומעמדה כאשת אחשוורוש.
    • חֵן זֻבְּדָה מֵהַרְרֵי אֵל – אסתר זכתה (זֻבְּדָה – מלשון זבד, תשורה) לחן על ידי האל. הצירוף 'מֵהַרֲרֵי אֵל' על פי תהלים (לו, ז): צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'.
    • זְכוּתָהּ עִמְעַם בְּיַד בֶּן אֲבִיאֵל – מנגד, זכותה עומעמה ונחלשה על ידי חטאו של שאול המלך, שריחם על אגג העמלקי, מאבותיו של המן. 'בֶּן אֲבִיאֵל' – שאול המלך, על פי שמואל א (ט, א-ב): וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב...
    • זֹאת בְּבוֹאָהּ הֲלוֹם נָשְׂאָה עַיִן לָאֵל – כאשר נכנסה אסתר אל המלך אחשוורוש, נשאה עיניה בתפילה לקדוש ברוך הוא.
    • זָכְרָה נָּא לִי צִדְקַת הַרֲרֵי אֵל – ביקשה מן הקדוש ברוך הוא שיזכור לה את מעשיהם הטובים של אבות האומה, שכונו במדרשים רבים 'הרים' (ראו למשל ספרי דברים, פיסקא שנג, על הפסוק בדברים לג, טו: "'ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם' – מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות"). ואולי בעיקר על ידי אברהם, על פי האמור בבראשית רבה (פרשה נו, כב): "'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות' (אסתר ה, א) – לבשה מלכות בית אביה, באי זו זכות, רבנין אמ' בזכות יום שלישי שלמתן תורה, ר' לוי אמר בזכות יום שלישי שלאברהם".
    • זֶה הֱכִינָהּ לְאוֹת לְתִקּוּן אֲרִיאֵל – הקדוש ברוך הוא העמיד את אסתר כסימן טוב לקראת כינונו מחדש של בית המקדש (הקשר בין סיפור המגילה ובניין הבית השני כבר נרמז בפיוטנו קודם לכן). 'זֶה' – כינוי לקדוש ברוך הוא, על פי שמות טו, ב: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. 'אֲרִיאֵל' – משמותיו של בית המקדש, על פי ישעיהו (כט, א): הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ.
    • תְּכֵלֶת יָדָהּ עֲשׂוֹת לִגְאוּלֵי אֵל – הטור קשה, ולא נתבאר היטב. יש שפירשו 'תְּכֵלֶת' מלשון 'תכלית', כלומר – הקדוש ברוך הוא מינה את אסתר כדי שתביא גאולה לעמו, ויש שראו בזה רמז לבגד התכלת שלבש מרדכי (אולי כנגד התכלת שבמשכן – בהמשך לאמור בטור הקודם), על פי אסתר (ח, טו): וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
    • וָחֶסֶד חִסְּדָהּ חָסִיד הַמְחוֹלְלִי – הקדוש ברוך הוא העניק לה חסד, על פי התלמוד הבבלי (מגילה יג, ע"א): "רבי יהושע בן קרחה אמר: אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה". 'חָסִיד' – כינוי לקדוש ברוך הוא, על פי ירמיהו (ג, יב): ...נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם. 'הַמְחוֹלְלִי' – כנראה, המחולל אותי, כלומר, הגורם להיותי.
    • חוּר וְכַרְפַּס וְכֶתֶם וַחֲלִי – ביטויים ציוריים לחסד שהעניק לה הקדוש ברוך הוא, המיוסדים על שמות פריטי לבוש יקרים הנזכרים במגילה ובמקרא. 'חוּר וְכַרְפַּס' – על פי אסתר (א, ו): חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. 'וְכֶתֶם וַחֲלִי' – על פי משלי (כה, יב): נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת.
    • חִיְּלָהּ רוֹץ רֹאשׁ פֶּתֶן מְגַחֲלִי – העניק לה הקדוש ברוך הוא חַיִל, כוח וחוזק, כדי לרוצץ את ראשו של המן, המשול לנחש (כפי שכבר נזכר בפיוט) אשר בגזרותיו חתה כביכול גחלים על ראשי ישראל. הצירוף 'רֹאשׁ פֶּתֶן' – על פי דברים (לב, לג): חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.
    • חָרוֹן בּוֹ לְשַׁלֵּחַ עוֹד מִלְּאַכְּלִי – הקדוש ברוך הוא סייע לאסתר לשלח בהמן את זעם האל, כדי למונעו מלהזיק לישראל ולהשמידם ('מִלְּאַכְּלִי'). לשון הטור מיוסדת על תהלים (עח, מט): יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.
    • חִלָּת פְּנֵי אֱלֹהִים ה' חֵילִי – שטחה אסתר תפילתה לפני האל, חילתה את פניו. מעין האמור בשמות (לב, יא): וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו.'ה' חֵילִי' – כינוי לאל על פי חבקוק (ג, יט): ה' אֲ-דֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי.
    • וָחוּר רַב חִתְּלִי רוֹפֵא חֹלִי – והקדוש ברוך הוא, שהוא רופא חולים (על פי לשון ברכת 'רופא חולים' הסמוכה בתפילת העמידה) עוטף ומחתל אותי, את עם ישראל – בחוּר, שהוא אריג יקר הנזכר במגילה (ראו בתחילת המחרוזת), ומסמן כאן באופן מטאפורי את הגאולה.
    • לְפָנָיו טָבַע הוֹד אַבְרֵךְ – לפני מרדכי רק אדם אחד בתולדות ישראל זכה להוד ולכבוד שבתפקיד המשנה למלך – הלא הוא יוסף, המכונה 'אַבְרֵךְ' (ראו בראשית מא, מב-מג). על ההקבלה בין יוסף ומרדכי הצביעו חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה פז, י): "'ויהי כדברה אל יוסף' וגו'. רבי יודן בשם רבי בנימן בר לוי: בני רחל [=יוסף ומרדכי, שהוא משבט בנימין], ניסן [=הנס שלהם] שוה וגדולתן שוה. ניסן שוה: 'ויהי כדברה אל יוסף' יום יום' [=נאמר על יוסף], 'ויהי באמרם אליו יום ויום' (אסתר ג, ד) [=נאמר על מרדכי]; 'ולא שמע אליה' [=נאמר על יוסף], 'ולא שמע אליהם' (אסתר ג, ד) [=נאמר על מרדכי]; גדולתן שוה: 'ויסר פרעה את טבעתו' וגו' (בראשית מא, מב) [=נאמר על יוסף], וכתיב 'ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי' (אסתר ח, ב); 'וילבש אתו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו' (בראשית מא, מב) [=נאמר על יוסף], 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב' (אסתר ח, טו); 'וירכב אותו במרכבת המשנה' (בראשית מא, מג), 'והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר' (אסתר ו, ט) [=נאמר על מרדכי]; 'ויקראו לפניו אברך' (בראשית מא, מג), 'ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש' (אסתר ו, יא).
    • טָבוּעַ הָיָה וּמוּכָן לְהַאֲרֵךְ – הוד המשנה למלך המתין כביכול למרדכי באריכות הימים, עד שהגיעה העת להשתמש בו. ויש שפירשו 'לְהַאֲרֵךְ' – מלשון ארוכה (רפואה בלשון המקרא), כלומר – הוד המשנה למלך היה מוכן עוד מימיו של יוסף כדי להעלות רפואה לעם ישראל בבוא העת.
    • טֻמְּנָה וְסֻתְּרָה מִפְּרוֹעַ יָרֵךְ – אסתר הסתתרה והוטמנה כדי שלא לחטוא במשכב ('מִפְּרוֹעַ יָרֵךְ') עם אחשוורוש (עניין ההסתרה של אסתר כבר נזכר בפיוטנו פעמיים].
    • טָמֵא כְּהָגְרַל גַּפְנָהּ לְהַבְרֵךְ – אחשוורוש הטמא, כאשר העלה אותה בגורל לפניו לעשותה לו לאישה תחת ושתי ('גַּפְנָהּ לְהַבְרֵךְ' – הגפן משמשת כאן ובמקומות אחרים כסמל נשי).
    • טוֹב פָּץ לָהּ קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ – הקדוש ברוך הוא, המכונה 'טוֹב' (על פי התלמוד הבבלי, מנחות נג, ע"ב), אמר ('פָּץ' – כמו 'פצה את פיו', והוא רגיל בלשון הפיוט הקדום) לה: 'קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ', כלומר, הגיע זמנך לגאול את ישראל (שיבוץ מישעיהו ס, א: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח). ברוח הנאמר במדרש תהלים (מזמור כב): 'למנצח על אילת השחר' (תהלים כב, א)... 'חֲשֵׁכָה' (בראשית טו, יב) זו מָדַי, שהחשיכה מאור עיניהם של ישראל, והאיר להן הקב"ה בימי מרדכי ואסתר, שנאמר 'ליהודים היתה אורה' (אסתר ח, טז)".
    • וַעֲטֶרֶת בִּשְׁנַת טוֹבָתֵךְ בְּגֶשֶׁם אֲבָרֵךְ – ואת השנה הקרובה, שתהא טובה לך – לאסתר – אברך בגשם (המשך לדברי הקדוש ברוך הוא מהטור הקודם).
    • מִכָּל יוֹדְעֵי דַת שְׁפַתֵּי מַרְבֵּץ – מכל יודעי התורה, ואף מבני יששכר, המצוינים בידיעתם – על פי דברי הימים א (יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל... 'שְׁפַתֵּי מַרְבֵּץ' – רמז נוסף לבני שבט יששכר, עליו אמר יעקב בברכתו (בראשית מט, יד): יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.
    • יָקַר יְמִינִי בְדַת יָמִין רוֹבֵץ – נתעלה ויקר מכולם מרדכי, שהיה מרביץ תורה לתלמידיו הצירוף 'דַת יָמִין' – על פי דברים (לג, ב): מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. על גדולת חכמתו של מרדכי מספרים חז"ל במקומות אחדים, למשל בתלמוד הבבלי (מגילה יג, ע"ב): "מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון".
    • יְפִי עֲדִי עֲדָיִים מַשְׁבֵּץ – בבגדים יפים המשובצים תכשיטים.
    • יָצָא מְלֻבָּשׁ עַל יָד קוֹבֵץ – יצא מרדכי בלבוש מלכות. הצירוף 'עַל יָד קוֹבֵץ' נשען בלשונו על משלי (יג, יא): הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה, אך משמעותו כאן יכולה להתפרש בכמה אופנים: אפשר שהוא מוסב על מרדכי עצמו, שקיבץ וכינס את תורתו, בהתאם לדרשת חז"ל על פסוק זה (בבלי עירובין, נד ע"ב): "אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות – מתמעט, ואם לאו – קובץ על יד ירבה"; ואפשר שהוא מוסב על המן, אשר קיבץ נכסים שנים רבות לעצמו, ולבסוף נאלץ לכבד דווקא את מרדכי שנוא-נפשו.
    • יָרַשׁ מַתָּן שְׁאֵלוֹת יַעְבֵּץ – מרדכי ירש כמתנה את דברי התורה של יעבץ, אשר גם הוא היה מיושבי לשכת הגזית, על פי האמור במדרש בראשית רבה (פרשה צז, י): "אילו יושבי יעבץ... שמורין הלכות בישראל בסנהדרין גדולה, שהיא יושבת בלשכת הגזית".
    • זָהָב יִמֵּן לֶאֱסוֹף נִדָּחִים מְקַבֵּץ – הקדוש ברוך הוא, המכונה 'נִדָּחִים מְקַבֵּץ' (בדומה ללשון חתימת הברכה הסמוכה בתפילת עמידה – "מקבץ נדחי עמו ישראל"), זימן את המן לאסוף ולכנוס ממון ונכסים, לצורכו של מרדכי. זאת על פי דברי המדרש (קהלת רבה, פרשה ב, א) על הפסוק בספר קהלת (ב, כו): כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" - 'כי לאדם שטוב לפניו' – זה מרדכי – 'נתן חכמה ודעת ושמחה'; 'ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס' – זה המן. ולמי [=עבור מי אסף המן את כל שללו]? נאמר: 'לתת לטוב לפני האלהים' – זה מרדכי, שנאמר: 'ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן' (אסתר ח, א)" וגו'.
    • הַבְּתוּלוֹת כְּהִקָּבֵץ שֵׁנִית בְּמַאֲהֵב – כאשר נקבצו כל הבתולות שוב כדי שתבורר מתוכן זו שתזכה באהבתו של אחשורוש. הטור מיוסד על האמור באסתר (ב, יט): וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
    • כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ הִשְׁלִיכָה יָהֵב – אסתר השליכה יהבה ובטחונה בקדוש ברוך הוא, ברוח הבטחת משורר התהלים (נה, כג): הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק. הכינוי 'כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ' לקוח מתהלים מה, יד: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
    • כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב – אסתר בטחה בקדוש ברוך הוא ביודעה כי דרכיו דרכי צדק, וכי אוהב צדק הוא. שיבוץ מתהלים (יא, ז): כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.
    • כָּמַס דֹּב רִשְׁפֵּי לַהַב מַלְהִיב לְלַהֵב – הקדוש ברוך הוא הטמין רגשות אהבה עזים לאסתר בליבו של אחשורוש, המכונה כאן דּוֹב על פי דברי חז"ל במקומות אחדים, למשל בתלמוד הבבלי (מגילה יא, ע"א): "דב שוקק – זה אחשורוש". 'רִשְׁפֵּי לַהַב מַלְהִיב לְלַהֵב' – רמז לתיאור האהבה בשיר השירים ח, ו: ...כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
    • כָּרָה שׁוּחָה לָעַד לְחֻמּוֹ לְהַבְהֵב – בה בשעה שהטמין האל אהבה לאסתר בלב אחשורוש, הוא הטמין מוקש להמן ('לָעַד' – ונראה שיש לגרוס כחלק מכתבי היד: 'לַצַּר'), כדי שבשרו יישרף באש הגיהנום.
    • גְּדוֹלָה קָפַץ בַּדִּין מִשְׁפָּט אָהֵב – הקדוש ברוך הוא, המכונה 'מִשְׁפָּט אָהֵב' (בהתאם ללשון הברכה הסמוכה בתפילת עמידה), קצב בדין את קץ מלכות מָדַי – מלכות אחשורוש – המכונה 'גְּדוֹלָה', על פי דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה מד): "'גדולה' – זו מָדַי, דכתיב 'גדל המלך אחשורוש' (אסתר ג, א)".
    • וַיָשֶׂם לַיְלָה וּתְנוּמָה הִמְנִיעַ – הקדוש ברוך הוא השית לילה על העולם, ומנע בו שינה מאחשורוש, כאמור באסתר (ו, א): בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
    • לֵיל אֲשֶׁר תַּנִּין וְיָרֵב הֵנִיעַ – והיה זה בליל פסח, בו הסיר והכרית האל בעבר את פרעה מלך מצרים ואת סנחריב. תנין הוא כינוי לפרעה, על פי יחזקאל (כט, ג): דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. 'יָרֵב' הוא סנחריב, על פי הושע (ה, יג): ...וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר. התפיסה לפיה הגאולות משלושת המלכים – פרעה, סנחריב ואחשורוש – אירעו בליל פסח מובעת במדרש 'פנים אחרים' (נוסח ב', פרשה ו): "בארבעה מקומות נאמר 'בלילה ההוא', וארבעתן היו בלילי פסחים".
    • לַדּוֹרוֹת אוֹתוֹ הִצְנִיעַ – את אותו הלילה – ליל פסח – שמר הקדוש ברוך הוא כלילה מיוחד לדורות. פרפראזה על שמות (יב, מב): לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.
    • לִהְיוֹת לְפִלְאוֹ צָנוּעַ – כדי שיהיה שמור ומוכן עבורו, להפליא בו פלאיו – כפי שאכן עשה כאמור לסנחריב ולאחשורוש.
    • לָכַד זֵד יָהִיר וּבְאַשְׁמוּרוֹ הִכְנִיעַ – ואכן בלילה זה נלכד המן הגאוותן, ולפנות בוקרו של אותו לילה הוכנע, כאשר בא לחצר אחשורוש; בלילה זה החלה מפלתו, כפי שמתואר הדבר במגילת אסתר (ו, ד): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ – כאשר בסופו של דבר ביקש המלך מהמן להוליך את מרדכי ברחובות שושן הבירה בכבוד ויקר.
    • וְתַכְרִיךְ יְחוּמָיו שַׁח זֵדִים מַכְנִיעַ – לא רק את המן אלא גם את קבוצת בניו השפיל הקדוש ברוך הוא, אשר דרכו להכניע זדים (כעין האמור בחתימת הברכה הסמוכה בתפילת עמידה). 'תַכְרִיךְ' הוא אוסף בלשון חז"ל (ראו לדוגמא משנה בבא-מציעא, פ"א מ"ח); 'יְחוּמָיו' – צאצאיו, מלשון תהלים נא, ז: הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי)
    • כֶּתֶר מְלוּכָה מֵאָז הָיָה מֻבְטָח – המלכות היתה מובטחת עוד מימי קדם לשבט בנימין, כדרשת חז"ל בתלמוד הבבלי (מגילה טז, ע"ב): על הפסוק מבראשית (מה, כב) – לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת –"אמר רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר 'ומרדכי יצא... בלבוש מלכות תכלת' וגו'" [=בתיאור בגדיו של מרדכי מוזכרים חמישה סוגי אריגים].
    • מֵאֵלָיו הָיָה לְהִנָּתֵן לְבַת הֻבְטַח – אמור היה כתר המלכות להינתן לאסתר, כביכול מאליו, אף אם אחשורוש לא היה מזמנה אליו.
    • מְלָכוֹת כְּשָׁרוּהָ מַרְאָם הוּטַח – נשים מלכות, כאשר ראו ('כְּשָׁרוּהָ' – מלשון לשור, שפירושו בלשון המקרא 'לראות') את אסתר היפה, נעשו מכוערות ('מַרְאָם הוּטַח'). רעיון כיעורן של הנשים האחרות אל מול יופיה של אסתר כבר הובע בפיוט בתחילתו.
    • מִטּוֹבַת זִיו הוֹד מֶבָּטָהּ – הן נעשו מכוערות על ידי יופיה וזיוה של אסתר.
    • מֵרֹאשׁ עַד עֵקֶב לִבָּהּ בָּטַח – ואסתר זכתה ליופיה משום שמתחילתה ועד סופה בטחה באל.
    • בּוּץ לְהַאֲמִירָהּ בְּמָעוֹז וּמִבְטָח – מתוך שבטחה בו, הקדוש ברוך הוא רומם אותה ונתן לה מלכות ('בּוּץ' – בגד מלכות הנזכר במגילה כמה פעמים). 'לְהַאֲמִירָהּ' – מעין האמור ביחס לעם ישראל כולו בספר דברים (כו, יז-יט): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
    • מַלְכוּת נֶחְפָּזָה כְּחָזוּ רְבִיד – הממלכה כולה נמלאה פחד ובהלה כאשר חזתה בכבוד לו זכה מרדכי. 'רְבִיד' מסמל כאן את בגדי המלכות) ('נֶחְפָּזָה' על פי הלשון בתהלים מח, ו-ז: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה),.
    • נָתוּן עַל יְדִיד מִיַּד מַעֲבִיד – ואת בגדי המלכות של מרדכי שניתנו לו מיד המן הרשע, אותו המן אשר ניסה תחילה לשעבדו ולאיים על עמו. ידיד הוא כינויו של שבט בנימין, על פי דברים לג, יב: לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן.
    • נִשְּׂאוֹ מֵעַל כֹּל וְטָרְחוֹ הִכְבִּיד – המן נאלץ לרומם את מרדכי למעלה הגבוהה ביותר, ואף גרם לו להיות לטורח כבד על הבריות, כנראה בחייבו את הכל לכרוע לפניו.
    • נִינָיו כְּתָרְזוֹ לְהַאֲבִיד – את צאצאיו של המן, המשולים לגללים ('כְּתָרְזוֹ' – על פי שימושם של חז"ל בשורש ת.ר.ז), גזר הקדוש ברוך הוא להמית. כפי שנדרש באסתר רבה (פרשה ז, ג): "מה גללים הללו מזוהמין, כך הוא מזוהם".
    • נְשׂוּאֵי רַחַם זֶבֶד טוֹב הִזְבִּיד – ואת עם ישראל (המכונים נְשׂוּאֵי רַחַם' בישעיהו מו, ג) חנן הקדוש ברוך הוא במתנה טובה - זֶבֶד טוֹב הִזְבִּיד - הלשון נשענת על בראשית ל, כ: וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב...
    • וְאַרְגָּמָן יִמְּנָם לְכוֹנֵן עִיר דָּוִד – ובגדי ארגמן – בגדי מלכות וכהונה – זימן הקדוש ברוך הוא למרדכי ולישראל כדי להקים מחדש את בית המקדש ולחדש העבודה בירושלים. הקשר בין סיפור מגילת אסתר להקמת בית שני כבר נזכר בשיר כמה פעמים.
    • בְּרֹאשָׁהּ סֻיַּם זֵר אֲשֶׁר הֻפְלָא – בראשה של אסתר המלכה הונח כתר מלכות מפואר כאמור במגילת אסתר (ב, יז): וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים... וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי.
    • סוּגַת שׁוֹשָן עֲלוֹת מִשִּׁפְלָה – תכלית המלכתה של אסתר הייתה להעלות את עם ישראל ממצבו הירוד והמושפל. 'סוּגַת שׁוֹשָן' הוא כינוי לישראל על פי שיר השירים (ז, ג): שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
    • שִׂיחַ רְדוּמִים כְּהִקְשִׁיב מִמַּכְפֵּלָה – כאשר שמע הקדוש ברוך הוא את תפילת אבות האומה עולה ובוקעת ממקום משכבם במערת המכפלה, כאמור במדרש 'מגילת אסתר' (ז, יג): "באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם... ואמר להם: עד מתי אבות העולם רדומים בשינה?!".
    • שֵׂעִיר וּשְׂרִידָיו שַׁחַת הִפִּילָה – מיד הכניע והפיל את המן הרשע ובניו ('שֵׂעִיר' הוא כינוי לעשו, ובעקבותיו כאן להמן). כאמור בנבואת עובדיה (א, יח): וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר.
    • סְגוּרֵי כֶלֶא הֵפֶן מֵאֲפֵלָה – את עם ישראל, שהיה כסגור בכלא, הציל והפנה הקדוש ברוך הוא מן החושך והמצוקה בהם היו שרויים באותו זמן.
    • וְהָעִיר רוֹן כָּפְלָה לְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה – והעיר שושן הכפילה שמחתה לכבוד הקדוש ברוך הוא, ששמע תפילתם של אבות האומה וגאל את בניהם.
    • וַיַּמְלִיכֶהָ עֲזוֹר לְאוֹם מוֹרָאָה – את אסתר המליך הקדוש ברוך הוא כדי לסייע לישראל המאוסים בעיני הגויים בגלותם. 'לְאוֹם מוֹרָאָה' על פי צפניה ג, א: הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה.
    • עֲצוּרָה הָיְתָה לְכֵן מֵעֵת נִבְרְאָה – אסתר כביכול הוקדשה מלידתה לייעודה כגואלת ישראל.
    • עֲמִיתָהּ הִפְגִּיעַ בַּעֲדָהּ קְרִיאָה – מרדכי התפלל בעדה. שורש פ.ג.ע מציין, בין השאר, תפילה, בלשון המקרא ובלשון חז"ל.
    • עַד עֵת בּוֹא דְבָרוֹ אֲשֶׁר רָאָה – עד שהגיע הרגע בו אירע מה שחזה וצפה מרדכי מראש. הטור נשען על דברי חז"ל במקורות שונים, ולמשל במדרש ההלכה התנאי לספר שמות, המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דעמלק, בשלח, פרשה ב): "מרדכי נִתן לו רמז וחש, שנאמר 'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך' וגו' (אסתר ב, יא); אלא אמר מרדכי: איפשר חסידה זו [=אסתר] תנשא לערל זה [=אחשורוש?]? אלא שמא עתיד ליארע לישראל דבר והם עתידין להנצל על ידה" [=כלומר, אם הקדוש ברוך הוא סובב את הדברים כך שאסתר נאלצת להינשא לאחשורוש, הכרח הוא שיש לדבר סיבה ותכלית חשובה כהצלת העם].
    • עֱנוּתָם לַחוֹזִים שַׁדַּי הֶרְאָה – את צערם של אסתר וישראל, הראה הקדוש ברוך הוא לנביאים, אשר צפו מראש את קשיי התקופה. הפייטן רומז כנראה לדברי חז"ל על נבואת משה, כפי שנמסרה בספר דברים (לא, יח): וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, ודרשו חז"ל בתלמוד הבבלי (חולין קלט, ע"ב): "אסתר מן התורה מנין? – 'ואנכי הסתר אסתיר' (דברים לא, יח)".
    • שׁוֹשַׁן חוֹחִים לְעָבְדוֹ בְיִרְאָה – הקדוש ברוך הוא גאל את ישראל כדי שיעבדוהו ביראה. שׁוֹשַׁן חוֹחִים הוא כינוי לישראל, על פי שיר השירים (ב, ב): כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.
    • תַּחַת פִּלְפּוּל יְגִיעַ לֶקַח טוֹב – בזכות מרדכי שעסק, פלפל ונתייגע בלימוד תורה. התורה נקראת כאן לֶקַח טוֹב על פי משלי (ד, ב): כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ.
    • פָּעַלְתָּ צַדִּיק פָּעֳלָם לַטּוֹב – הקדוש ברוך הוא היטיב עִם ישראל ומצבם.
    • פְּאֵר אֹמֶר אֲשֶׁר הוּא טוֹב – דבריו המפוארים של האל, 'אֲשֶׁר הוּא טוֹב'.
    • פּוּר הָפַךְ לְמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב – גרמו לכך שהפור שהפיל המן על ישראל, הפך להם מאבל ליום שמחה, משתה ויום טוב, ככתוב במגילת אסתר (ט, כב): כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
    • פְּדוּת כֵּן תָּחִישׁ לְהָהָר הַטּוֹב – סמוך לחתימת השיר, מקווה הפייטן כי כשם שגאל הקדוש ברוך הוא את עמו בימי מרדכי ואסתר, כן ימהר לגאול אותו כעת, ויזרז את הקמת בית המקדש בירושלים - הָהָר הַטּוֹב - על פי דברי משה בדברים ג, כה: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.
    • צָהֲלָה זִמְרָה לְהוֹדוֹת לְאֵל טוֹב – בצהלה ובזמרה נודה אז לאל הטוב, על כל הטובה אשר גמל עימנו.
    • וַשְׁתִּי צֹאֲנָה לְמַעֲרָכוֹת – המלכה ושתי הועברה בזויה ומלוכלכת מתפקידה. 'צֹאֲנָה' – כנראה מלשון האמור בישעיהו כח, ח: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. מובנה המדויק של המילה 'מַעֲרָכוֹת' לא נתברר.
    • קְצִינוּת כְּהֻכְתְּרָה מִמְּלָכוֹת – כאשר עמדו נערות הממלכה להיבחר לתפקיד הרם של אשת אחשורוש.
    • רַגְלֵי אַיֶּלֶת בָּמוֹת דּוֹרְכוֹת – או אז, דווקא אסתר היא זו שזכתה להיבחר ולדרוך על במת המלוכה. אַיֶּלֶת הוא כינוי לאסתר, על פי מדרש תהלים: "'למנצח על אילת השחר' (תהלים כב, א)... אילת השחר – זו אסתר". לשון הטור נשענת על לשון ספר דברים (לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.
    • שִׁבְעִים יְמֵי צָר עֲלוֹת לָהּ אֲרוּכוֹת – בשבעים ימי המצוקה שבין איגרות השמד של המן, שנשלחו בתאריך י"ג בניסן (אסתר ג, יב), ועד איגרות ההצלה של מרדכי, שנשלחו בתאריך כ"ג בסיון (אסתר ח, ט), היו הזמן בו נדרשה אסתר להעלות רפואה לעמה. על שבעים הימים הצביעו חז"ל במדרש, למשל בבראשית רבה (פרשה ק, ו): "שבעים יום שבין איגרת לאיגרת".
    • תָּקְפָה עִם דּוֹד לְעֵינֶיהָ בְּרֵכוֹת – התחזקה וזכתה לעוצמה שלטונית יחד עם מרדכי דודהּ, ובעוצמה זו עלה בידה להציל את ישראל. 'עֵינֶיהָ בְּרֵכוֹת' – כינוי לעם ישראל, על פי שיר השירים (ז, ה): צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.
    • וְשָׂמֵחָה קוֹל נִשְׁמַע מֵחֲרַכּוֹת – בסיום הפיוט מייחל הפייטן לכך שנזכה לשמוע את קולו של הקדוש ברוך הוא מציץ מן החרכים ('נִשְׁמַע מֵחֲרַכּוֹת' – עיבוד לשוני לאמור בשיר השירים ב, ט: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים), וקורא לנו לשמוח.
    • וְדוֹבֵר שָׁלוֹם מִמְעוֹן הַבְּרָכוֹת – ואת קולו של הקדוש ברוך הוא, שהוא דובר שלום, נשמע כנובע ממקור הברכות המוכן ומזומן לנו לעתיד לבוא. הפייטן מתכתב במילות הסיום של פיוטו לא רק עם חתימת הברכה האחרונה שבתפילת עמידה ("המברך את עמו ישראל בשלום"), אלא גם עם מילות הסיום של מגילת אסתר (י, ג): כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?