בשחרית של יום הכיפורים מוציאים שני ספרי תורה לקריאת התורה. בספר התורה הראשון קוראים את החלק הראשון של פרשת "אחרי מות" (ויקרא טז, א-לד) הנפתח באזכור מותם של בני אהרון, ממשיך בתיאור סדר עבודת המשכן ביום הכיפורים, ומסתיים במצוות יום הכיפורים – השבתון, העינוי והכפרה. האיטלקים נוהגים לקרוא גם את פרק יז, העוסק במצוות כיסוי הדם, ככל הנראה מתוך רצון להשלים ביום הכיפורים את קריאת פרשת אחרי מות במלואה (שכן בתפילת מנחה קוראים את הפרק המסיים את הפרשה, יח). בספר השני קוראים קטע מפטיר מפרשת פנחס ("ובעשור לחודש השביעי", במדבר כט, ז-יא) העוסק בקרבנות יום הכיפורים ונסכיהם (מנחות יין וסולת המלוות את הקרבת הקרבנות מן החי). שני קטעי הקריאה נבחרו לקריאה ביום הכיפורים מפני שהם עוסקים במצוות יום הכיפורים, לפי הכלל "מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה לא, ע"א). בנוסף, לפי הזוהר, ברקע הבחירה בפרשת "אחרי מות" עומדת התפיסה שאזכור מיתת בניו של אהרן יש בה כדי לכפר על השומעים, שכן "המצטער בייסורי הצדיקים, מעבירים חובותיו מן העולם, ועל כן קוראים ביום זה על מיתת בני אהרון, שישמע העם ויצטער על אבידת הצדיקים ויתכפרו להם חובותיהם" (עפ"י: זוהר ג ויקרא, דף נז, ע"ב). ביום הכיפורים עולים לתורה שבעה קרואים בסך הכל: שישה לספר הראשון, ועוד אחד, המפטיר, לספר השני. במקרה שיום הכיפורים חל בשבת, מחלקים את קטע הקריאה הראשון לשבעה עולים, כנהוג בכל שבת. בקהילות ספרדיות אחדות, כגון אצל יוצאי טורקיה, נהוג להוסיף עולים רבים לתורה, ולעתים אף מעלים לתורה את כל באי בית הכנסת. התקנה לקרוא בתורה במועדים, ובכלל זה בחירת קטעי הקריאה המתאימים לכל מועד ומועד, יוחסה במשנה ובגמרא למשה רבינו (מגילה לב, ע"א), אך סדרי הקריאה הסופיים התגבשו בפועל מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופת הגאונים. קהילות יוצאי ספרד והלבנט קוראות את קטעי הקריאה של יום הכיפורים במנגינה הרגילה של שאר ימות השנה, בעוד שלקהילות יוצאי אשכנז מנגינה מיוחדת, חגיגית יותר, המזכירה בטעמיה את מנגינות פיוטי הימים הנוראים. לפי המקובל, במנגינה זו קוראים בשני הספרים בשני הימים. מנהג חסידי חב"ד לובביץ', לעומת זאת, הוא לקרוא את הקטע הראשון במנגינה המיוחדת ואת הקטע השני, המפטיר, במנגינה הרגילה של שאר כל ימות השנה.
|