בתענית ציבור מפטירים בני חלק מעדות ישראל בספר ישעיהו, בקריאת הפסוקים העוסקים בקריאה לעם ישראל לדרוש את ה' ("דרשו ה' בהמצאו", נה, ו – נו, ח). תחילה קורא המפטיר קטע מפרשת כי תשא ("ויחל משה", שמות לב, יא-ד; לד, א-י) ולאחר מכן הוא קורא בספר ההפטרות או בחומש את שמונת הפסוקים האחרונים של פרק נה בספר ישעיהו ואת שמונת הפסוקים הראשונים בפרק נו בו, העוסקים בקריאה לעם ישראל לדרוש את ה', לעזוב את דרך הרשע, לשוב אל ה' ולהכיר בכך שמחשבת האדם אינה יכולה להשיג את מחשבת הבורא, ומתוך כך מצופה מהעם גם להאמין שהגאולה קרובה לבוא, אף שהדבר נראה רחוק, והיא אינה תלויה אלה בשמירת משפט, עשיית צדקה והישמרות מעשיית "כל רע". הפטרה זו נבחרה לקריאה בתענית הציבור מפני שהיא עוסקת באינטנסיביות במצוות התשובה והתיקון העצמי כמבוא לגאולה, מסר שהוא אימננטי לתענית, שגם היא נועדה להשיג מטרה דומה – כאמור בפרק בישעיה המשמש כהפטרה של יום הכיפורים: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (נח, ו); הדרישות שמציגה ההפטרה לתענית הציבור זהות ביסודן לדרישה שמציג יום התענית עצמו בתחום שיפור המעשים ותיקון העבירות, ובפרט העבֵרות שבין אדם לחבֵרו. אכן, חלקים אחדים מן ההפטרה, בעיקר בסופה, כגון ההבטחה לסריסים שיינתנו להם "יד ושם" בחצרות ה' והפנייה אל בני הנכר שישמרו מצוות, אינם קשורים באופן ישיר לתענית. המקור למנהג זה להפטיר במנחה של התענית הוא בתלמוד במסכת תענית (יב, ע"ב), שבה נאמר שסדר היום בתענית ציבור כולל קריאה בתורה במנחה והפטרה, ובפירוש המיוחס לרש"י (שם) נאמר: "קרו 'ויחל משה' ומפטירין 'דרשו ה' בהמצאו'", אך כאמור לא הכל נוהגים להפטיר: האשכנזים, האיטלקים ויוצאי העיר אלג'יר קוראים את ההפטרה, בעוד רוב הספרדים נוהגים שלא להפטיר כלל בתענית ציבור "משום טורח ציבור" (ב"י או"ח תקעה). מיעוט מן הספרדים, בעיקר יוצאי מרוקו וחלק מקהילות אלג'יריה, מפטירים הפטרה אחרת, בהושע יד, ב - יד, י ("שובה ישראל") או במיכה ז, יח - ז, כ ("מי אל כמוך"), העוסקים גם הם במצוות התשובה ובמידת הרחמים של האל. מקורה של התקנה להפטיר אחרי קריאת התורה בשבתות ובמועדים, ובכלל זה בחירת קטעי ההפטרה המתאימים לכל שבת ומועד, אינו ברור. במקורות שונים יוחסה התקנה לחכמים בני תקופות שונות – יש שהקדימו אותה עד לתקופת הנביאים ויש שאיחרו אותה עד לתקופת ראשית הנצרות; מכל מקום, קטעי הפטרה אחדים נזכרו במפורש בגמרא בעוד אחרים נקבעו מאוחר יותר, ככל הנראה עד סוף תקופת הראשונים. הקוראים את ההפטרה עושים זאת במנגינה הרגילה של שאר ימות השנה.
|