ביום הכיפורים מפטירים בספר ישעיהו, בקריאת הפסוקים העוסקים בתוכחה לעם ישראל ("סולו סולו", נז, יד – נח, יד). תחילה קורא המפטיר קטע מפרשת פנחס ולאחר מכן הוא ממשיך וקורא בספר ההפטרות את שמונת הפסוקים האחרונים של פרק נז בספר ישעיהו ואת ארבעה עשר הפסוקים הראשונים בפרק נח – כפי שקבעו חז"ל: "ומפטירין 'כי כה אמר רם ונשא'" (מגילה לא, ע"א). אמנם, כיום נהוג להתחיל את הקריאה פסוק אחד קודם, בפסוק השייך דווקא לסוף הפרשה – יחידת התוכן – הקודמת (נז, יד). במנהג תימן ואיטליה, להפטרה תוספת חתימה בת שני פסוקים (ישעיה נט, כ-כא). הפטרה זו נבחרה לקריאה ביום הכיפורים מפני שהיא עוסקת במצוות התשובה בכלל ובאופיו הראוי של יום הצום כיום של חזרה בתשובה מעבֵרות שבין אדם לחבֵרו בפרט, וכפי שכותב רש"י, "שמדבר במידת התשובה: 'הלא זה צום אבחרהו'" (מגילה לא, ע"א, ד"ה "כי"). למעשה, הפרק כולו הוא מענה של הנביא ישעיהו (מפי ה') לשאלות העם ולטענותיו המוצגות בתחילת הפרק; עיקר התלונה של העם היא מדוע ה' אינו שומע לתחינותינו וצומותינו, והמענה של ישעיהו כולל תוכחה לעם והדרכה בשאלת אופיו הראוי של יום הצום כאמור, והוא מציג בפני העם את הדרך הנכונה לעבוד את ה', להתקרב אליו ולהתענג עליו. בחירת חז"ל בהפטרה זו נושאת מסר חריף: בעוד אנו שקועים בצום, צועק הנביא שאין זה מספיק לצום ולהתפלל, אם אין מאחורי הדברים עשיית צדק ומשפט. רק אם נסיר את הרשע ונדאג לרעבים ולעניים – "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ." הסבר נוסף לבחירה בהפטרה זו נמצא בסידור המיוחס לרש"י, שבו נאמר: "ומפטיר 'ואמר סולו כי כה אמר רם ונשא', שמקבל וגוזר חיים לשבים" (סימן ריג). כלומר, הכינוי האלוהי "רם ונישא", הנזכר בפתיחת ההפטרה, ועוסק בשלטונו המוחלט של הבורא, מתאים לתוכנו של יום הכיפורים, שבו נחתם דינם של בני העם היהודי לפי חז"ל (ראש השנה טז, ע"ב). בנוסף, בפסוק זה מופיע רעיון שחשיבותו ביום הכיפורים רבה, והוא מקומה של הענווה והצניעות בחזרה בתשובה ובתיקון העצמי – וכפי שכותב רש"י על הפסוק: "'מרום וקדוש' אני שוכן, ומשם אני עם 'דכא ושפל רוח', שאני מרכין שכינתי עליו". מקורה של התקנה להפטיר אחרי קריאת התורה בשבתות ובמועדים, ובכלל זה בחירת קטעי ההפטרה המתאימים לכל שבת ומועד, אינו ברור. במקורות שונים יוחסה התקנה לחכמים בני תקופות שונות – יש שהקדימו אותה עד לתקופת הנביאים ויש שאיחרו אותה עד לתקופת ראשית הנצרות; מכל מקום, קטעי הפטרה אחדים נזכרו במפורש בגמרא בעוד אחרים נקבעו מאוחר יותר, ככל הנראה עד סוף תקופת הראשונים. כל קהילות ישראל, מלבד יהודי ג'רבה, קוראות את ההפטרה במנגינה הרגילה של שאר ימות השנה.
|