ברכו ה' בכל מקומות ממשלתו

בָּרְכוּ ה' בְּכָל־מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתּוֹ - הפייטן פונה למתפללים ומבקש מהם לברך את ה' - קרי: לשבח אותו ולהודות לו - בכל המקומות שבהם הוא מושל, קרי: בכל העולם (ע"פ: תהלים קג, כב), וזאת כי אין כמוהו קדוש בכל העולם (ע"פ: תפילת חנה - שמואל א' ב, ב).

יְשֻׁרוּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוֹ, וַיַּמְשֵׁהוּ מִיָּם בְּיַד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ - בבתים הבאים מסדר הפייטן את קורות ההתפתחות הרוחנית של עם ישראל בקצרה, כשפסגתם של אלו היא עבודת ה' והקדשתו בארץ כפי שמקדישים אותו המלאכים בשמים (ראה בהמשך). "ישורון" הוא כינוי לעם ישראל (דברים לג, ה), שאותו הוציא ה' ממצרים - "אשר יקר מזולל הוציאו" (ע"פ: ירמיה טו, יט) - ה' הוציא את ישראל ("יקר") מתוך המצרים ("זולל", זול), ולאחר מכן "וימשהו מים ביד משה נביאו" - קרע לו את ים סוף והעבירו בו ביד משה (שמות יד-טו), כפי שמשה עצמו נמשה מן המים ביד בת פרעה (ע"פ: שמות ב, י). 

וַיּוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ, וַיַּעַל נְבִיאוֹ לְעַנְנֵי מְרוֹמוֹ - זה שעולה וזה שיורד: אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף באים השלבים הבאים בקורות עם ישראל: ירידת כבוד ה' על הר סיני ("מקדש הדומו", אולי ע"פ: ישעיהו סו, א) ועליית משה לשמים לקבלת התורה: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה" (שמות יט, כ). אפשרות פרשנית אחרת היא ש"מקדש הדומו" הוא כינוי למשכן (שמות מ, לד; ויקרא ט, ו), אך הדבר מסתבר פחות.

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ לְיוֹדְעָיו, וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו - במעמד הר סיני עצמו מתרחש השלב הבא בהתפתחות העם: נבואה לרבים; אם בתחילה משה היה העברי היחיד שזכה להשראת רוח הנבואה, עתה נשפכה הרוח ("משך נבואה", "רוח נדיבה". ע"פ: תהלים נא, יד) על כל בני ישראל ("יודעיו", "שומעיו") וכולם זוכים להתגלות האל המצווה אותם את עשרת הדיברות (שמות כ, א-יח).

הִדְרִיכָם בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה, לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה - מטרת המעמד בהר סיני הייתה הדרכת עם ישראל ב"סדר עבודתו הנכונה" של ה', שהם התורה ומצוותיה, וכך להפכם לדומים לבני ה"ממשלה הראשונה", שהם המלאכים (כמפורט בבית הבא).

כְּמוֹ הֵם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים, וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים - עם ישראל הם כמו "מלאכי השרת" (משרתי האל), ואלו ואלו מקדישים את שם ה' ומקריבים לו קורבנות מתאימים שהם אמירת ה"קדוש" ("תודות קדושה". הביטוי "מקריבים ומגישים" מבוסס על מלאכי א, יא).

פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים, וּתְהִלּוֹת ה' מְסַפְּרִים - בני ישראל האומרים "קדוש" מכפרים את פניו של ה', כלומר מרצים אותו (ראה: בראשית לב, כא), ובזכות כך חטאיהם מתכפרים (מתנקים, מטהרים. ויקרא כג כח), ועל כן הם מספרים את גדולת ה' (בעצם קיומם, בתפילתם או בסיפור תהילות ה' ממש זה לזה ולבני עמים אחרים. ע"פ: ישעיהו מג, כא).

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים, וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְׁמַלִּים - הפייטן מתאר את המתפללים המתעטפים בטליתות לבנות בשעת התפילה ביום הכיפורים הדומים בעיניו למלאכי מעלה; "שרפים", "אראלים", "תרשישים" ו"חשמלים" הם שמות סוגי המלאכים השונים (רמב"ם, יסודי התורה ב, ז).

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים, וְלָלֶכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים - בני ישראל נחפזים לבוא לבית הכנסת ולהתקבץ לתפילה, ואף מתאמצים לדבוק באל (הסיום "וללכת עמך מתאמצים" הוא ע"פ: רות א, יח).

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים, מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדְךָ וּמִתְקוֹשְׁשִׁים, חָשִׁים וְלֹא מַחְשִׁים - בני ישראל לובשים יראה, כלומר מתמלאים ביראה כלפי ה' ומתביישים ("מתבוששים". ע"פ: בראשית ב, כה) בחטאיהם; מתוך כך הם מתמלאים כוח ("מתאוששים") לעבוד את ה', שבים מעבירות שבידם ("ומתקוששים". ע"פ: צפניה ב, ה),  ועושים חיש ("חשים") רצון האל, ולא מתעלמים מחטאיהם ("מחשים" במשמעות זאת ע"פ: ישעיה נז, יא). בית זה חוזר מילה במילה כמעט בפיוט אחר של רבי יהודה הלוי ("במרומי ערץ").

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּקְדֻשָּׁה מְשַׁלְּשִׁים, לָאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים - סיום הפיוט נועד לחבר את קהל המתפללים אל תפילת הקדושה הבאה מיד לאחריו, ולכן נזכרת בו הקדושה כמה וכמה פעמים. שיעור הכתוב: עם ישראל מעריצים את האל - כלומר: רואים בו "עריץ", מילה שבלשון המקרא אינה נושאת במשמעות השלילית של לשון ימינו ('רודן') אלא בעלת משמעות נייטרלית של 'חזק ובעל כוח' - רואים בו קדוש ואומרים לכבודו שלוש פעמים "קדוש" בתפילה, כמו המלאכים האומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג); כל זאת עושים בני ישראל לאל שהוא "נערץ בסוד קדושים" - כלומר, מוערך כחזק ובעל כוח אצל המלאכים האומרים קדוש לאל (ע"פ: תהלים פט ח; ישעיהו שם). בית זה חוזר מילה במילה גם בפיוט אחר של רבי יהודה הלוי ("במרומי ערץ") ורצפי מילים אלו משמשים השראה גם לבתים שהוסיף מהר"ם אלשקר (בן המאות ה-16-15) לקדושתא "כל ברואי מעלה" של רבי שלמה אבן גבירול ("אל נערץ בסוד קדושים, אופנים ואישים וחיות ותרשישים, כלם מעריצים ומקדישים, וקדושה לו משלשים כאחד").