ברכת ירושלים היא הברכה הארבע עשרה בתפילת עמידה של חול, והאחת עשרה בחטיבת הבקשות האישיות. בתוך חטיבה זו היא משתייכת לחלק העוסק בצרכי הכלל, והיא באה לאחר ברכת המשפט וברכות המינים והצדיקים. לאחר עשיית הצדק, אנו מבקשים על החזרת ירושלים לתפקידה כמרכז רוחני, ובהמשך על הגעת משיח בן דוד. הברייתא שבתלמוד הירושלמי קובעת שאת הזכרת בית דוד כוללים בברכת ירושלים: "כולל של [...] דוד בבונה ירושלים" (תלמוד ירושלמי ברכות ב, ד). בהתאם למסורת זו, הנוסחים הארץ ישראליים של הברכה הוסיפו למקור הקדום את אזכור בית דוד; לעומת זאת, בבבל (ובעקבות זאת במסורות נוסח רבות; בימינו ניתן לראות זאת במובהק בנוסח תימן) אזכור בית דוד הפך לברכה בפני עצמה, וכך הגיע מניין ברכות תפילת העמידה לתשע עשרה. התפצלות המסורות היא בין הגורמים לכך שבברכה זו אנו מוצאים חילופי נוסח רבים ומשמעותיים. נדמה שנוסח ארץ ישראל משקף את הגרסה המוקדמת ומעוטת ההוספות והשינויים, בנוסף, הוא היחיד שמשמר את נוסח החתימה הכולל את בית דוד: "רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך. ברוך אתה ה' אלהי דוד בונה ירושלים." ככל הנראה, הפתיחה המוקדמת לברכה הייתה דומה לזו שבנוסח ארץ ישראל (וכפי שאנו מכירים מברכות ותפילות אחרות, למשל בספר בן סירא וברכת המזון). בתשעה באב נהוג לומר במקום ברכת ירושלים (או כתוספת בברכת "שומע תפילה") את ברכת רחם/נחם שמבוססת על נוסח דומה. הנוסחים המקובלים כיום מדגישים נושא שכמעט ולא הופיע בנוסחים המוקדמים של הברכה – החזרה לירושלים. זו לא רק בקשת רחמים על מספר מושאים (ישראל, ירושלים, בית המקדש וקודש הקודשים, מלכות בית דוד), אלא זו בקשה לחזרתו של האל אליהם לפי תפיסת גלות השכינה, כלומר האמונה שעם החורבן נוכחותו של האל גלתה מן המקדש ומירושלים ותהליך הגאולה יתבטא בחזרתה לשם. תפיסה זו הייתה שנויה במחלוקת בין האמוראים (ראו למשל מדרש תנחומא שמות י, ג ע"א) וייתכן שנוסח ארץ ישראל משקף את התפיסה שלפיה השכינה לא גלתה מעולם, וכך אפשר לפרש גם את הביטוי "ירושלים משכן כבודך" שבנוסח זה. למבוא לתפילת העמידה
|