• לְבוּשֵׁי גָלוּתֵךְ – הבגדים שלבשת בגלות; בנוסף לפשט משמש הצירוף כסמיכות מטאפורית, וסמל למצב היהודים בגלות. דומה לכתוב בירמיה (מו, יט): "כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם". מנוגד ל"בגדי תפארתך". • בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ – בגדיך היפים והמפוארים. סמל לפאר ולהדר שעתידים היהודים לזכות בהם עם בוא הגאולה. שיבוץ של פסוק נחמה מישעיה (נב, א): "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַבם". • יוֹנָה תַּמָּה – כינוי חיבה. סמל מקראי ופייטני ידוע לעם ישראל ולירושלים. בישעיה (ס, ח) משולים שבי ציון, היהודים החוזרים מהגולה, ליונים: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". בצפניה (ג, א) נמשלת גם העיר ירושלים ליונה: "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה". בשיר השירים מכונה הרעיה, שעל פי חז"ל היא אלגוריה לעם ישראל, "יונתי": "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ" (ב, יד). • גַּלְמוּדָה – בודדה. • הֵקִים לָךְ מוֹדָע וְגוֹאֵל – הביא לך את המלך המשיח. לשון "הקים" קשורה במקרא להמלכת מלך, כמו (דברים כח, לו): "וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ". מודע וגואל – ע"פ מגילת רות: בועז היה מודע (=קרוב) של נעמי, וגואל (=יבם) של רות. מלכי בית דוד, כולל המשיח, הם צאצאים של בועז ורות. • עַמִּים יָבוֹאוּ אֵלַיִךְ – כל הגויים יבואו לעבוד את הקב"ה בירושלים ויכבדו את עם ישראל אחרי הגאולה. כמפורט בישעיה ס (פסוקים ה', יא-יג). • יִשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהַיִךְ – ע"פ זכריה (יד, טז): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָ.ם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹית לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת". • כִּי לְגַן עֵדֶן פּוֹרִיָּה הֶחְלִיף שׁוֹמְמוֹתָיִךְ – הקב"ה הפך את ארץ ישראל מארץ שממה לארץ שאדמתה משגשגת ופוריה, כמו גן עדן. כך מבטיחה הנבואה המקראית בישעיה (נא, ג): "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן... וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'". • קוֹל שִׁיר וְזִמְרַת הַלְוִיִּים – השירים ששרים בני לוי, ושעתידים להישמע בירושלים עם בנייתו מחדש של המקדש. חלק מתפקידם של בני שבט לוי במקדש היה לשיר מזמורים. • יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל צָהֲלָה וְתוֹדָה – בירושלים ובשאר הערים שביהודה ישמעו את קול מזמורי הלויים, את קולות השמחה וההודיה. פסוק מפורש (ירמיה לג, י): כֹּה אָמַר ה': עוֹד יִשָּׁמַע... בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַהם... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת". • בּוֹאִי כַלָּה – קריאה לכלה, היא כנסת ישראל, לבוא ולשוב ארצה. עם ישראל מושווה לכלה כבר במקרא: "כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (ישעיה מט, יח). גם בשיר השירים, הרעיה – שע"פ חז"ל היא אלגוריה לכנסת ישראל – מכונה "כלה": "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה" (שיר השירים ד, ט). עֲטֶרֶת בַּעְלֵךְ – כנסת ישראל, המשולה לאשה שבעלה מתפאר בה, כמו עטרת (=כתר). ע"פ הכתוב במשלי (יב, ד): "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ". הקב"ה שמח ומתפאר בעם ישראל, ככתוב: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג). הביטוי הקודם "בואי כלה" יחד עם "עטרת בעלך" יוצר הפנייה ברורה לבית האחרון בפיוט 'לכה דודי' (מאת ר' שלמה אלקבץ) : "בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ... בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה". • לְאָהֳלֵךְ – לבית המקדש. • וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ – הסתיימו הימים שבהם היית אבלה ועצובה על החורבן. שיבוץ מקראי מפסוק בישעיה (ס, כ): "כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ".
|