audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
playerSongImg
כותר איש אלהים
מעגל השנה שבת;שירת הבקשות
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • אִישׁ אֱלֹהִים הָאָדָם הַגָּדוֹל– הפייטן מדבר באברהם אבינו. 'אדם הגדול' הוא כינוי לאברהם על פי דרשת חז"ל לפסוק מיהושע (יד, טו): וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה. ודרשו חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה יד): "'אדם' – זה אברהם, ולמה קורא אותו 'אדם גדול'? שהיה ראוי להיבראות קודם אדם הראשון; אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל ואין מי שיתקן, הרי אני בורא את האדם תחילה, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו".
    • אֶזְרָחִי – 'אֶזְרָחִי' אף הוא כינוי לאברהם, על פי דרשת חז"ל לפסוק ממלכים א (ה, יא): וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב. ודרשו חז"ל בתלמוד הבבלי (בבא בתרא, טו ע"א): "איתן האזרחי זה הוא אברהם".
    • הַשּׁוֹחֶה – רומז כנראה לכך שאברהם השתחווה לפני המלאכים שבאו לאהלו לבשרו על לידת יצחק, כפי שיסופר להלן בפיוט, ככתוב בבראשית (יח, ב): וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
    • פֶתַח אָהֳלוֹ אוֹר נֹגַהּ עָלָיו זָרְחָה פָּג לִבּוֹ וְשָׂמָח – כאשר ישב אברהם בפתח האהל, וחש את קרני השמש, לבו נרגע והתמלא שמחה. פרפראזה על בראשית (יח, א): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. הצירוף 'אוֹר נֹגַהּ עָלָיו' מקורו בישעיהו (ט, א): הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם. נראה שברקע הטור עומדת פרשנות רש"י לפסוק הנ"ל מבראשית: "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים".
    • יָגִיל יָשִׂישׂ לְקַבֵּל כֹּל עוֹבֵר אֳרָחֵי וְצָחֶה – לבו של אברהם רחב עליו בשמחה, לנהוג הכנסת אורחים בכל עוברי הדרך במדבר הצחיח.
    • מַיִם וָלֶחֶם בְּיָד נְדִיבָה וּפְתוּחָה – לכל אורח הציע אברהם מים ולחם בנדיבות רבה.
    • נָטַע אֵשֶׁל הֻצְמָח – אברהם נטע עץ אשל בבאר שבע, ככתוב בבראשית (כא, לג): וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם.
    • נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה אוֹר כְּאוֹר הַיַּרְחִי וְקַרְחִי – אברהם הביט למרחק, ולפתע ראה אור כאור הירח והקֶרח (הקרח והירח, הלבנה, מסמלים כאן לובן).
    • שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְרוּחַ עָלָיו צָלְחָה רָץ לִקְרָאתָם שָׂמָח – אז ראה למולו שלוש דמויות והתמלא כוח ושמחה, ורץ לקראתם, כמסופר בבראשית (יח, ב): וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
    • יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם רַחֲצוּ כָל סְחִי לְנִכְחִי – אנא קחו מעט מים ורחצו כל אבק ולכלוך לפני, ככתוב (שם, ג-ד): וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.
    • וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם מִטִּיב הָאֲרוּחָה רְצוֹנִי אַל יִמָּח – אכלו מן הארוחה שאגיש לפניכם, ואנא אל תדחו בקשתי. מיוסד על בראשית (יח, ה): וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
    • רָץ לְשָׂרָה וַיִּפְקֹד בַּשְּׁלִי רַקְּחִי מִזִּבְחִי – משנתרצו האורחים, פנה אברהם לשרה וציווה עליה להכין ולרקוח סעודה מן האוכל אשר בבית, על פי המסופר בבראשית (יח, ו): וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.
    • הֵא לָךְ בֶּן בָּקָר אֱמוֹר לַנַּעַר בֶּן שִׁפְחָה וְשִׂים עוּגוֹת קָמַח – אברהם נתן ביד ישמעאל עגל עבור שרה, להכנת הסעודה, ככתוב (שם, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
    • בִּרְכָתֵנוּ שָׂא לִנְוָתְךָ כִּי עוֹד תִּפְרְחִי מִבְטָחִי – אז קיבל אברהם את ברכת האורחים לשרה אשתו ('לִנְוָתְךָ' – הנווה שלך. כינוי לאישה); הם הבטיחו לה כי עוד תפרח ותזכה לבן.
    • שׁוֹב אָשׁוּב כָּעֵת חַיָּה וְנַפְשֵׁךְ שְׂמֵחָה פְרִי בִטְנֵךְ יֻצְמָח – בעוד תשעה חודשים נשוב אליך, ושרה תהא שרויה בשמחה על בנה שיוולד לה. מיוסד על האמור שם (שם, י): וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.
    • לָמָּה צָחֲקָה שָׂרָה דִּבְרֵי פִי אַל תִּדְחֶה אֶל דֶּחִי – דברי תוכחה לשרה על שדחתה את דברי הבשורה בצחוקה, על פי המתואר בבראשית (יח, יב-יג): וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
    • דַּע כִּי ה' מוֹצִיא מִצָּרָה לִרְוָחָה בְּבֵן לִבֵּךְ יִשְׂמָח – בטחו בקדוש ברוך הוא, הגואל ומעניק רווח והצלה לבריותיו; הוא עתיד לשמחך בבן, ככתוב (שם, יד): הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. הצירוף 'מוֹצִיא מִצָּרָה לִרְוָחָה' מקורו בתפילה קצרה הנאמרת בתום הקריאה בתורה בתפילות שחרית של ימי שני וחמישי: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרוחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה...".
    • ה' הוֹכִיחַ אַבְרָהָם הִצְלִיחַ זַרְעוֹ קַיָּם נֶצַח – ואכן, תוכחתו של הקדוש ברוך הוא הסתברה כנכונה, ואברהם הצליח להעמיד זרע הנמשך והולך עד ימינו אנו; כך על פי דברי הקדוש ברוך עצמו בפרשה (שם, יז-יח): וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
    • חֵטְא סְדוֹם כְּפִיחַ הַכִּבְשָׁן סוֹרֵחַ, גָּנוֹב גָּזוֹל רֶצַח – במקביל לבשורת המלאכים לאברהם, חטאי אנשי סדום ועמורה – גניבה, גזל, רצח – עלו לפני הקדוש ברוך הוא כפיח הכבשן, ככתוב (שם, כ-כא): וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.
    • וְרַק לוֹט פִּקֵּחַ יוֹשֵׁב בֵּית מַרְזֵחַ תּוֹךְ עַם עַזֵּי מֵצַח – רק לוט, בן-אחי אברהם, יושב בסדום, בקרב אנשים רעים וחטאים, כפיכח הנתון בין שיכורים. אפשר שהפייטן בחר דווקא בדימוי זה על רקע היפוכו בסוף הפרשה, שעה שלוט עצמו משתכר ונעשה קרבן לחטא בנותיו.
    • נִגַּשׁ לְהִתְפַּלֵּל לָאֵל מִמַּעֲמַקֵּי וּמְצוֹקֵי לֵבָב – באותה שעה עמד אברהם להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא מעמקי מצוקת לבו, ברוח הנאמר בתהלים קל, א: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'.
    • בְּדִבּוּר וּתְחִנָּה וּבְיָד חֲזָקָה חָתַר שַׁעַר שָׁחַק – בתפילה ובתחנון ובעקשנות ניסה אברהם לפרוץ כביכול שערי שמים. עקשנותו של אברהם באה לידי ביטוי בויכוח שהוא מנהל עם הקדוש ברוך הוא, תוך שהוא מפחית בכל פעם את מספר הצדיקים שאולי יימצאו בתוך העיר.
    • קוֹל שָׁמַע אִם אֶמְצָא בִסְדוֹם אִישׁ מִמַּצְדִּיקִי חוֹשְׁקִי לֹא אַשְׁחִית – ואכן, הקדוש ברוך הוא ענה לאברהם כי אם ימצא כמה צדיקים בתוך העיר, הוא לא ישחית אותה, ככתוב שם (שם, כו): וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.
    • אַף אִם תִּהְיֶה בוּקָה וּמְבֻלָּקָה – גם אם העיר כולה תהיה מלאה בחטאים. 'בוּקָה וּמְבֻלָּקָה' משמש כאן בהשאלה לציון חטאים, ובמקורו מינוח מקראי לאי-סדר ולכאוס, על פי נחום ב, יא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר.
    • אֶחְשְׁבֵם כְּשָׁחַק - אמחל על כך ואחשיבם כעפר דק – בתנאי שאכן אמצא בה גם כמה צדיקים. הצירוף 'אֶחְשְׁבֵם כְּשָׁחַק' מיוסד על ישעיהו (מ, טו): הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל.
    • שְׁנֵי מַלְאָכִים בָּאוּ וְלוֹט בְּלֵב נָקִי וּמְחַקֶּה דַּרְכֵי אֵל וּמִדּוֹתָיו וּבְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה רָץ לִקְרָאתָם מֶרְחָק – לאחר שיחת אברהם והקדוש ברוך הוא, באו לסדום שניים משלושת המלאכים שנגלו לאברהם באהלו; כשהגיעו לשם, ראה אותם לוט – אותו מתאר הפייטן כאדם ישר והגון, הדבק בדרכי האל – ורץ לקראתם ממרחק. מיוסד על המסופר בבראשית (יט, א): וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.
    • סוּרוּ נָא רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וּבְאַבְקֵי שְׁוָקֵי תִּתְרָאוּ – גשו נא לביתי לרחוץ רגליכם מן הדרך, לאחר שהלכתם באבק השווקים; מיוסד על בראשית (יט, ב): וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם.
    • כִּי בָאתֶם עַתָּה דֶרֶך רְחוֹקָה פֶּן יֹאמְרוּ קָדַם חָק – בהמשך לאמור בטור הקודם: בואו לרחוץ ולנוח מן הדרך הארוכה בה הלכתם (כדי שלא יהיה ניכר בהם שבאו מדרך רחוקה) וכדי שאנשי סדום לא יחשדו שמא חקק לוט חוק חדש משל עצמו והכניס אורחים בניגוד למקובל בסדום.
    • אַנְשֵׁי סְדוֹם רָעֵי לֵב בְּאֹכֶל וּבְמַשְׁקֶה דּוֹחֲקֵי רַגְלֵי אוֹרְחִים רְעֵבִים וְנַפְשָׁם נֶחְנָקָה מִבְנֵה גֵוָם יֻמְחָק – המשך דברי לוט: אנשי סדום אנשים רעים הם, ואינם נוהגים הכנסת אורחים באנשים רעבים וחלשים הנקלעים למקומם, ולכן עליכם לבוא דווקא אלי. הפייטן מייסד דבריו על דברי חז"ל בכמה מקומות (ראו למשל בבלי סנהדרין, קט ע"א), כפי שסוכמו גם בפירוש רש"י לאיוב (כח, ד): "אלו אנשי סדום ששיכחו תורת רגלי אורחים מארצם, שהיו משכיבים האורח במטה אם היה ארוך יותר מקטעין רגליו ואם היה קצר מאריכין אותו".
    • כַּדּוּר סָבְבוּ בֵית לוֹט, נַעַר וַעֲתָקֵי, זוֹעֲקֵי – אנשי סדום סבבו והקיפו את בית לוט ככדור, במעגל, נערים עם זקנים, וכולם צועקים כנגדו, ככתוב בבראשית (יט, ד): טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.
    • הוֹצֵא הָאֲנָשִׁים כָּתוּב בְּסֵפֶר חֻקָּה נֵדָעֵם בְּמִשְׂחָק – העם הצובא על בית לוט, תבע ממנו להוציא את אורחיו בהתאם לחוקת העיר, כדי להתעלל בהם, על פי המסופר שם (יט, ה): וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. הצירוף 'נֵדָעֵם בְּמִשְׂחָק' מרמז לכך שאנשי סדום רצו לקיים באורחים משכב זכר, כמובא בחז"ל ובפרשנים (ראו למשל רש"י על אתר).
    • אֵל חַי נִפְלָא הִכָּם בַּסַּנְוֵרִים – הקדוש ברוך הוא היכה את אנשי העיר בעיוורון, כמתואר (שם, יא): וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.
    • וַיְנַקֶּה חֲמוּקֵי בֵיתוֹ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו נִצְּלוּ מִצּוּקָה וַעֲוֹנָם נִמְחָק – והציל את כל בני ביתו של לוט, שחמקו מעונשה של סדום, אף שגם הם לא היו נקיי כפיים, וחטאם נסלח; מיוסד על המסופר שם (שם, טו-טז): . .וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.
    • מִשָּׁמַיִם הִבְלִיק גָּפְרִית וָאֵש הִדְלִיק אַרְבַּע עָרִים דָּלַק – ואכן כהבטחתו המטיר הקדוש ברוך הוא גפרית ואש על ערי ככר הירדן, ובתוכן סדום, ושרף אותן, ככתוב (שם, כד-כה): וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
    • לוֹט לֹא נָס כְּדוֹלֵק בְּהָרִים כְּצֶלֶק, רַק כְּאִישׁ לֵב חָלָק – לוט לא ברח מסדום כאילו רודף אחריו צֶלֶק, אחד הגיבורים (צֶלֶק היה אחד מגיבורי דוד, על פי דברי הימים א יא, לט), אלא יצא בבטחה כמי שלבו חף מפחד.
    • אִשְׁתּוֹ לִבָּהּ חוֹלֵק נִמְחֵית כַּעֲמָלֵק יַעַן לִבָּהּ חָלָק – אשת לוט, שליבה היה ערמומי ולא דבק באל כליבו של בעלה, לא האמינה לדברי המלאכים ולא שמעה בקולם; כיון שהביטה לאחור נענשה ונמחתה כזרע עמלק העתיד להימחות מן הארץ. על פי המסופר (שם, כו): וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
    • יָדְעוּ בְנוֹתָיו כִּי אֵין אִישׁ פָּרֶה וְרָבֶה וְאָבֶה – בנות לוט, שניצלו אף הן מחורבן העיר, סברו שלא נותר עוד בעולם אדם בעל תאוה, שיוכל לפרות ולרבות יחד איתן, ככתוב (שם, ל-לא): וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
    • אָמְרוּ אָבִינוּ זָקֵן, תַּאֲוָה עָגְבָה, נַשְׁקֶנּוּ יַיִן רָב – דברי הבנות: כיון שאבינו זקן, ואנחנו מתאוות להביא ילדים לעולם, הבה נשקה אותו לשוכרה. מיוסד על הכתוב (שם, לב): לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.
    • הָעֵזִי פָנַיִךְ אֲחוֹתִי וְהֵיטִיבִי לְאָבִי – כל אחת שידלה את רעותה להעיז פנים ולהיבנות מאביהן.
    • יָצְאוּ מֵהֶן יַעַן כִּי רַעְיוֹנָם לְטוֹבָה שְׁנֵי גוֹיִם עַם רָב – כיון שכוונתן הייתה לטובה, הוציא מהן הקדוש ברוך הוא שני עמים – עמון ומואב – ככתוב (שם, לז-לח): וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.
    • מָה רָבְתָה כְלִמָּה כִסְּתָה פְנֵי אָבִי אוֹהֲבִי – כשנודע הדבר, התבייש אברהם אבינו במעשה בנות אחיינו לוט.
    • נָסַע בֵּין קָדֵשׁ שׁוּר כִּי רַבָּה הַתּוֹעֵבָה לוֹט בִּבְנוֹתָיו הֻעְרָב – ולכן החל לנדוד ולהתרחק מלוט ובנותיו שחטאו בגילוי עריות. נדודי אברהם מתוארים בהמשך הפרשה (בראשית כ, א): וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר; פייטננו נוקט פירושו של רש"י, המסביר את הנדודים כך (שם): "להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו".
    • גָּר בִּגְרָר וּלְשָׂרָה צִוָּה עוֹד רֶגַע חֲבִי – כשהגיע לגרר (ככתוב בפסוק שצוטט לעיל), ביקש משרה להסתיר את עובדת היותה אשתו ולומר שאחותו היא. מיוסד על חציו הראשון של הפסוק (שם, ב): וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה.
    • וּלְבָבִי יָדַע כִּי לֹא תִכָּשְׁלִי אֶתְהַלֵּךְ בָּרְחָבָה זֶה הַמָּקוֹם רוֹב רָב – המשך דברי אברהם: יודע אני שלא תחטאי עם אנשי המקום, ואנו נוכל להתקיים כאן בנקל.
    • לֻקְּחָה בֵית אֲבִימֶלֶךְ נַחֲלַת צְבִי וַיַּרְבֶּה וַיַּגְדֵּל תִּפְאַרְתָּהּ אַךְ לֹא נָגַע בְּקִרְבָה חָדַל וְלֹא קָרָב – שרה נלקחה את ארמונו של אבימלך מלך גרר (ככתוב בפסוק שצוטט לעיל); הוא העניק לה כבוד ויקר, אך לא נגע בה לרעה. כך עולה מתיאור חלומו בפסוקים (שם, ג-ה): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר ה' הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת.
    • בַּחֲלוֹם הֵעִיד בּוֹ הָשֵׁב אֵשֶׁת נְצִיבִי כִּי נָבִיא הֵן יוֹדֵעַ הוּא – באותו חלום הורה לו הקדוש ברוך הוא להשיב את שרה לאברהם, ואמר לו כי אברהם יודע שלא נגעת בשרה לרעה, ועל כן יתפלל על אבימלך. כמסופר בבראשית (כ, ז): וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.
    • כִּי לֹא חַטָּאתְךָ נְקוּבָה אִם לֹא מָוֶת עָרָב – השבת שרה לאברהם, ותפילת אברהם, תצלנה אותך מעונש המוות הנקוב על ידי.
    • קָרָא לְאַבְרָהָם מַה זּאֹת הַתְּהַתֵּל בִּי מַחְרִיבִי – אבימלךג קרא לאברהם וגער בו, על שסיכן אותו בחורבן, ככתוב (שם, ט-י): וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
    • הֵן הֵבֵאתָ עָלַי חֲטָאָה לֹא כְתוּבָה מַכַּת סֵתֶר תֶּאְרָב – בהמשך לטור הקודם ולפסוק המצוטט בו: סיכנת אותי בחטא גדול, והבאת עלי מכה שאיננה מצויה, כמסופר בבראשית (כ, יח): כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.
    • חֵטְא לִי אַל יֵחָשֵׁב הֵן אִשְׁתְּךָ אָשִׁיב יְדִיד הָאֵל וָשָׂב – אנא אברהם, הבא בימים, הקרוב לאלוהיו, אנא אל יחשבו לי מעשי כחטא; אני אשיב אליך את שרה. ככתוב (שם, יד): וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.
    • הַט אֹזֶן וְהַקְשֵׁב בְּאַרְצִי תִּתְיַשֵּׁב בֶּן עַמִּי תִתְחַשָּׁב – הקשב לדברי, וקבע מקומך בארצי; לכבוד יהיה זה לבני עמי. על פי הכתוב (שם, טו): וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב.
    • קַח מִשּׁור עַד כֶּשֶׂב וּתְבוּאָה עַד עֵשֶׂב אַל תִּהְיֶה גֵר תּוֹשָׁב – אנא קח מכל טוב המקום, ואל תהיה כגר נודד בארצי (מתנות אבימלך לאברהם נזכרו בפסוקים האחרונים שצוטטו בפירוש הטורים הקודמים).
    • דִּבְרֵי מַבְטִיחוֹ אֱמֶת עֵת עָמַד בֵּין דַּלְתֵי – כעבור זמן, התקיימה הבטחת הקדוש ברוך הוא לאברהם בעמדו בפתח האוהל על אודות הבן שייוולד לו, ככתוב בבראשית (כא, א): וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
    • תוֹךְ בָּתֵּי אֹהֶל שָׂרָה כִּי נִפְקְדָה וְחִישׁ הָרָתָה בֶּן זֹקֶן וּבְכוֹרָת – ואכן שרה הרתה את יצחק, בן הזקונים, ככתוב (שם, ב): וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.
    • וַתָּשַׁר לֵאמֹר מִי מִלֵּל בְּעֵת זִקְנָתִי יָלַדְתִּי וַאדוֹנִי בֶּן מֵאָה שָׁנָה לִי נִפְלְאַתָה עָזִּי יָהּ וְזִמְרָת – בשמחתה כי רבה שרה שׂרה על הפלא שזכתה לה, בהולידה בן בזקנתה ובזקנת אברהם. ככתוב (שם, ז): וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו. לשון השבח של שרה נשענת על שני פסוקים ממזמור תהלים קיח, העומד בבסיס תפילת ההלל (שם, כג): מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ, וכן (שם, יד): עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.
    • דִּגְלוֹ רָם מִנִּסָּיוֹן קַח לְךָ עוֹלָתִי חָמַדְתִּי אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ יִצְחָק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ – כמה שנים לאחר הולדת יצחק בדרך נס, העמיד אותו הקדוש ברוך הוא בנסיון העקדה, שעתיד היה להרים כבודו. מיוסד על בראשית (כב, א-ב) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
    • חִישׁ הָלַךְ לֹא יָרָט – אברהם לא השתהה, ויצא מיד לדרך בלא לנטות מדרכו, ככתוב (שם, ג): וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. הצירוף 'לֹא יָרָט' על פי במדבר (כב, לב): וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.
    • קַל כִּצְבִי רָץ עֲקָדוֹ עַל מִזְבֵּחַ בִּלְתִּי כָּל מְתֵי עֵזֶר –אברהם רץ קל כצבי, לעקוד את בנו יצחק על המזבח, ללא איש עמו.
    • רַק פָּשַׁט צַוָּארוֹ כְּבֶן תְּמוּתָה עוֹד מְעַט וְנִכְרָת – כשהגיש יצחק צווארו לשחיטה, וכמעט נשחט.
    • יֶלֶד נָעִים נִשְׁמַע קוֹל הַמַּלְאָךְ אַל תַּחֲטִיא וְהַטֵּה יָדְךָ עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֵל אַתָּה הֵן כֶּבֶשׂ תְּמוּרָת – פתאום נשמע קול מלאך מן השמים, שהורה לאברהם שלא להרוג את בנו, אלא להטות ידו ממנו, ולשחוט במקומו את האיל (המכונה כאן לצורך העניין 'כֶּבֶשׂ') הנאחז בסבך בסמוך.
    • מִמָּרוֹם נִשְׁמַע שֵׁנִית, הֵן בְּרִית כָּרַתִּי – לאחר מכן, קרא המלאך שנית אל אברהם, כאמור בבראשית (כב, טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם, והזכיר שוב את כריתת הברית עם זרעו של אברהם.
    • נִשְׁבַּעְתִּי יַעַן כִּי בִנְךָ יְחִידֶךָ לֹא חָשַׂכְתָּ כֵּן יִהְיֶה בֵּן פּוֹרָת – והבטיחו כי כיוון שהיה מוכן להקריב את בנו, יזכה לכך שבנו וזרעו ירבה ויפרח, כפי שכתוב (שם, טו-יח): וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. הצירוף 'בֵּן פּוֹרָת' מציין יופי ונוי, ומקורו בתיאור יוסף (בראשית מט, כב). כאן מסתיים תיאורה השירי של פרשת 'וירא'.
    • קַיָּם נָא צוּרִי לְתַקֵּן יוֹם תְּמוּתָתִי עַוָּתִי – הפייטן חותם בבקשה לפני האל, שיקיים את הבטחתו לאברהם, ויסלח לחטאי ולפשעי ישראל – שלא ימותו על עוונותם אשר עוו. השימשו במילה 'קַיָּם' בניקוד זה היא בשל שיבוץ שמו של המחבר.
    • חַיֵּה זַרְעִי קָרֵב קֵץ – הענק חיים לצאצאינו, וקרב את מועד הגאולה.

    • עֲדָתְךָ נֻכָּתָה, עַם מְמֻשָּׁךְ מֹרָט – שכן כבר כמעט אבדנו, כאשר מושכים אותנו כה וכה ואנו כבר מרוטים מרוב סבל ומצוקה. הצירוף 'מְמֻשָּׁךְ מֹרָט' לקוח מישעיהו (יח, ב): ...לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט אֶל עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה... וידוע גם מפיוט הסליחה הקדום 'תמהנו מרעות': "לעינינו עשקו עמלנו / ממושך וממורט ממנו / נתנו עולם עלינו / סבלנו על שכמנו".


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?