audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו דוד אדרי ותלמידים
  • 2.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו יגל הרוש
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר יפה ותמה
מעגל השנה שבת;שירת הבקשות
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • יָפָה וְתַמָּה – המשורר מתאר את התורה כפי שמתארים עלמת חן, כדי להראות חיבתו אליה. מכאן ואילך הולך הפייטן ומונה מעלותיה של התורה.
    • תּוֹרָה תְּמִימָה – התורה שלמה ואין בה כל מום. על פי תהילים (יט, ח): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.
    • הַנְּעִימָה – התורה מנעימה ומענגת. התורה נזכרת כ'נְּעִימָה' בדרשת חז"ל (בבלי עירובין, נד ע"א, ועוד) על הפסוק ממשלי (כב, יח): כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ.
    • מִי יוּכַל לְהַעֲמִיק בְּסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים – מי יוכל לדעת את כל סודות התורה. סוד התורה הוא גם 'סודו' של האל עצמו, ברוח מאמר הזוהר (שמות, צ ע"ב): "דקודשא בריך הוא ואורייתא כלא שמא חד הוי" (=שהקדוש ברוך הוא והתורה שם אחד להם).
    • יָהּ יְדִידִי – קריאת הדובר לקדוש ברוך הוא, המכונה 'ידיד' על פי חז"ל (בבלי מנחות, נג ע"ב): "לידיד – זה הקב"ה", ונזכר בשם זה גם בפיוטים רבים. המילה 'יָהּ' משחקת אולי על כפל המשמעות של 'יָהּ' ככינוי לקדוש ברוך הוא למן המקרא (תהלים קיח, יט) ואילך, ושל 'יָא' כמילת קריאה בערבית.
    • אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ – הפייטן מציין את אורו של הקדוש ברוך הוא ושל התורה בשלושה מונחים נרדפים: אור, זיו וזוהר – כנראה כדי לבטא את עוצמת האור והשפעתו עליו.
    • בּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי – בוער בלבי כאש. דבר האל נמשל לאש כבר בנבואת ירמיהו (כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (וראו דרשת חז"ל בבבלי תענית המובאת להלן).
    • תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים – התורה היא מושא חפצם ולימודם של רבים – כפי שדימויה לאש מבואר בדרשת רבה בר בר חנה בתלמוד הבבלי (תענית, ז ע"א): "למה נמשלו דברי תורה כאש?... לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי".
    • חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים – חוקי התורה ומצוותיה הם טובים ומיטיבים. כדברי נחמיה (ט, יג): וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים (וראו גם דברים י, יב).
    • אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים – דברי התורה מעוררים את כל הלבבות.
    • נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים – הם אהובים ומרוממים.
    • וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים – דברי התורה חזקים וברורים ומשאירים רושם רב, כפטיש המפוצץ סלעים ומשברם. על פי ירמיהו (כג, כט): הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפצֵץ סָלַע. בספרות חז"ל נדרש פסוק זה בדרך כלל לציון רבגוניותה של התורה, שיש בה שבעים פנים (בבלי סנהדרין, לד ע"א, ועוד): "דבי רבי ישמעאל תנא: 'וכפטיש יפצץ סלע' – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (וראו גם בבלי שבת, פח ע"ב).
    • חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת – התורה נמשלה לאיילת אהבים ויעלת חן, המרווה את צמאון לומדיה ומקיימיה, על פי דרשת חז"ל את הפסוק ממשלי (ה, יט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד; ודרשו חז"ל (בבלי עירובין, נד ע"ב): "למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם".
    • תּוֹרַת אֱמֶת – התורה היא תורת אמת (הצירוף הוא על פי מלאכי ב, ו, ורווח בתפילה ובפיוט). ואפשר שהפייטן מתייחס כאן לא רק לתורה הנגלית, אלא גם לתורת הסוד.
    • מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים מִיֵּין סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים – אנו חיים מן התורה, מן הדברים שיוצאים כביכול מ'פיה'. הפייטן ממשיל כאן התורה למזון ומשקה המחיים את הגוף ואת הנפש. סודות התורה נמשלו ליין המשמח את הלב (וראו במדבר רבה, פר' יג. ראו גם אצל ה'בן איש חי', הממשיל את התורה שבכתב למים, ואילו את תורת הסוד והקבלה ליין. בן איש חי, הלכות, א, אחרי מות – קדושים, וכן שם, מסעי).
    • נִתְעַלְּסָה בְגִיל בַּאֲהָבִים – נשמח באהבתנו זו, בחיבור שבין התורה ובינינו, שהוא כחיבור בין איש ואשה; תיאור זה הוא בעקבות ר' ישראל נג'ארה ברבים מפיוטיו, למשל בפיוט 'ידד שנת עיני', המתאר את מערכת היחסים בין המשורר ואלוהיו במונחים האופייניים לשירת החשק בספרד.
    • בְּסוֹד נְקֻדּוֹת עִם הַתֵּבוֹת – הדובר מהלל את התורה, שיופיה וסודה ניכר בכל מישור של כתיבתה: במילים ובניקוד. אין לדעת אם הפייטן מתייחס כאן לניקוד המנחה כיצד יש לקרוא כל מילה, או לתופעת המילים המיוחדות במקרא המסומנות בנקודות – תופעה קדומה שחז"ל ייחסו לה משמעות רבה בהבנת התורה (ראו אבות דרבי נתן, נוס' א, פר' לד).
    • כְּתָרִים עִם אוֹתִיּוֹת – סודה של התורה ניכר לא רק במילותיה ובניקודה, אלא גם באותיות ובכתרים (תגים, מעין קישוטים גרפיים) המעטרים אותן; חז"ל מתארים את הכתרים כמפתח נוסף לפרשנות אפשרית של התורה (ראו בבלי מנחות, כט ע"א-ע"ב).
    • פְּתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת – מן האותיות, הכתרים, התיבות והניקוד עובר הפייטן לציין חטיבות גדולות יותר בתורה – פרשיות – המחולקות על פי המסורה לפרשיות פתוחות ולפרשיות סתומות, שהן שתי צורות כתיבה של חטיבות פסוקים בתורה (ראו רמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ח).
    • נֶעֱלָמוֹת סוֹדָם בָּרָמוֹת – הסודות המוצפנים בהיבטים הגרפיים של כתיבת התורה, כפי שתוארו בטורים האחרונים, הם סודות נעלים ומרוממים.
    • אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים – אותם סודות הם כאורות המשפיעים את אורם מלמעלה למטה – ביטוי למעלת התורה, ויתכן שכלולים בו גם היבטים קבליים.
    • טוֹב מִזָּהָב וּפְנִינִים – אור התורה טוב ויקר אף יותר מזהב ומפנינים, ככתוב בתהילים (קיט, עב): טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף.
    • מַעְיָן גַּנִּים בְּשִׁבְעִים פָּנִים – התורה היא כמעיין אשר נראה באופנים שונים – בשבעים פנים. הצירוף מַעְיָן גַּנִּים הוא על פי שיר השירים (ד, טו): מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנזְלִים מִן לְבָנוֹן. הביטוי 'בְּשִׁבְעִים פָּנִים' מציין כי התורה מובנת בדרכים שונות, והיא מאפשרת פרשנויות מגוונות. מקורו בתלמוד הבבלי (שבת, פח ע"ב): "תני דבי רבי ישמעאל: 'וכפטיש יפצץ סלע' – מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות". רעיון זה רווח בספרות המדרש וכן בספרות הפילוסופית והקבלית במסורת היהודית לדורותיה (וראו לדוגמא במדבר רבה, פר' יג; זוהר לבראשית, מז ע"ב; 'אור החיים' לויקרא, כו, ג).
    • כֻּלָּם חוֹנִים – המשמעות המדויקת לא נתבררה. ואולי כוונתו לומר כי כל הפנים שבתורה חונים סביב אותו מעין, באופן המעיד על מקורם המשותף.
    • הֵן אֲנִי עֶבֶד נִרְצָע לָךְ – אני עבד נרצע לתורה; 'עֶבֶד נִרְצָע' הוא כינויו של עבד שבחר להישאר ברשות אדונו לעולם, לאחר שבע שנות העבדות הראשונות. בחירה זו נעשית על פי התורה בטקס מיוחד בו רוצע האדון את אוזן עבדו (שמות כא, ו): וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
    • קִנְיָן בְּלֵב שָׁלֵם – אני רכושה של התורה, באופן מלא, ללא סייג ופקפוק. הפייטן בונה תמונה מהופכת לזו המציגה את התורה כקניינו של האדם הלומד אותה ומקיימה (ראו למשל פרק 'קניין תורה' במסכת אבות, פרק ו): – עת הוא מציג את האדם עצמו כקניינה של התורה.
    • יוֹרוּ מִשְׁפָּטַיִךְ הָאֵיתָנִים – ילמדו את דינייך. על פי דברים (לג, י): יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; 'המילה 'הָאֵיתָנִים' אפשר שהיא מתארת את משפטי התורה היציבים והחזקים, ואפשר שהיא מתארת את החכמים המלמדים את דיני התורה, אשר נמנים והולכים בטורים הבאים.
    • תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי גְּאוֹנֵי וּסְבוֹרָאֵי – את משפטי התורה מלמדים אותנו תלמידי החכמים שבכל דור ודור: התנאים (חכמי המשנה), האמוראים (חכמי הגמרא), הגאונים (חכמי בבל במאות השמינית עד האחת-עשרה לערך) והסבוראים (החכמים שערכו את התלמוד במאות השישית-שביעית לערך). הצורה '-אֵי' היא צורת רבים מקובלת בארמית (ראו למשל משנה קדושין, פ"ד מ"א).
    • וְרַבָּנָן בַּתְרָאֵי – והחכמים האחרונים, כלומר, אלה שבדורות שלאחר אותם שנשנו בטור הקודם.
    • לְחַיֵּי מִדְּבַשׁ יָאֶה – על כל אותם חכמים אומר הפייטן 'לְחַיֵּי', כלומר – שיחיו! (מילת התפעלות וברכה; ראו למשל בבלי כתובות, יז ע"א), ומציין כי תורתם נאה ומתוקה יותר מדבש.
    • גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וַהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת – צורות שונות של לימוד והוראה, הנקוטים בידי תלמידי החכמים שבכל הדורות: 'גְּזֵרוֹת שָׁווֹת' הם הדברים הנלמדים מן התורה בדרך של השוואת שתי פרשיות המנוסחות בלשון דומה (סביר כי בפיוט ביטוי זה מייצג את כלל הדברים הנלמדים באחת המידות שהתורה נדרשת בהן), ו'הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת', הם הדברים הנקבעים ומנוסחים בפשטות, ואינם צריכים לימוד מעמיק.
    • כֻּלָּם מִפִּי גְּבוּרָה – כל אלו ההלכות ודרכי הלימוד, לכולן מקור משותף – מפיו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. כמאמר חז"ל על שתי הדיברות הראשונות בעשרת הדיברות (בבלי מכות, כד ע"א): "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום" (=את הדיברות 'אנכי ה' אלהיך' ו'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' שמענו בסיני ישירות מפי הקדוש ברוך הוא, ולא מפי משה רבנו).
    • זִקּוּקַיִן דְּנוּרָא – דברי התורה הם כגצים של אש, דימוי הנשען על המשלת התורה לאש (משל שפותח לעיל בהרחבה), ומבטא תפיסה לפיה דברי התורה השונים הם בבחינת ניצוצות רבים היוצאים מבסיס אחד, בהתאם לדרשת חז"ל (בבלי סנהדרין, לד ע"א) על הפסוק מירמיהו (כג, כט) שכבר נזכר לעיל: הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'.
    • בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים וְקוֹל מִשָּׁמַיִם – התורה ניתנה בקולות וברקים וברעש גדול, היוצאים מן השמים ומן הארץ גם יחד ('ארקא' בארמית פירושה 'ארץ'. ירמיהו י, יא). הפייטן מתייחס למעמד הר סיני, בו ניתנה התורה לישראל, כמתואר בשמות (יט, טז): וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
    • שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ בָּךְ נֶעֱלָמִים – שמותיו הקדושים של האל מוסתרים ומוצפנים בתורה.
    • אֲשֶׁר בָּם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים בְּצֵרוּפִים נִפְלָאִים – בצירופים מיוחדים של שמות אלה נברא העולם. התפיסה לפיה שמות האל מוצפנים בתורה, וכי בריאת העולם נעשתה בצירופים של שמות מסוימים, היא תפיסה רווחת במסורת המיסטית היהודית.
    • וְהֵמָּה בַּכְּתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים – אך השמות עצמם מוצפנים בתורה ואינם ידועים לרבים. את החשיבות שבהסתרת שמות האל מדגישים כבר חז"ל, עוד לפני הספרות הקבלית, למשל בציטוט הלקוח מסוגיא בתלמוד הבבלי (קידושין עא, ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות (=שם של הקדוש ברוך הוא הנכתב בארבעים ושתיים אותיות), אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו; וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא".
    • מְאִירִים וּמַזְהִירִים בְּסוֹד יְשָׁרִים – השמות הקדושים משפיעים אורה כאשר הם נלמדים בין מעט האנשים הראויים לכך.
    • כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָּהֶם – התורה היא כמו מים חיים למוצאיהם – למעמיקים בלימודה – ככתוב במשלי (ח, לה): כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מה', ועוד נאמר על התורה (ויקרא, ה): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.
    • אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי מִזִּיו צוּר עוֹלָמִים – הפייטן שב ורומז לפסוק מספר ויקרא שעמד ברקע הטור הקודם, אך כביכול קורא אותו מחדש, ומציג את החיות הטמונה בתורה כתוצאת מפגשו של האדם עם אורו של הקדוש ברוך הוא; על רקע טוריה הקודמים של המחרוזת, נראה כי אף כאן חותר הפייטן ליצירת זהות בין התורה ובין הקדוש ברוך הוא.
    • לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְּלַחְמִי – לכו ואכלו כביכול מן התורה, שנמשלה ללחם המצוי ופרוס לכל. על פי משלי (ט, ה): לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, וכפי שדרשו חז"ל (בראשית רבה, פר' נד, ועוד): "ואמר שלמה 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם' (משלי כה, כא) – מלַחמה של תורה; היך מה דאת אמר (=כמו שאתה אומר): 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי', ומימה של תורה, היך מה דאת אמר: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיהו נה, א)".
    • בְּיַ"ג מִדּוֹת תִּדְרֹשׁ הַתּוֹרָה – את התורה יש לדרוש ולפרש בשלוש עשרה מידות הלימוד שקבעו חז"ל ב'ברייתת שלוש עשרה מידות', השנויה ב'ספרא' (מדרש ההלכה התנאי לספר ויקרא): "רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת...".
    • קַל וָחֹמֶר כַּשּׁוּרָה – הפייטן מונה והולך כמה מן המידות שהתורה נדרשת בהן, ובראשן 'קַל וָחֹמֶר', כלומר, לימוד על עניין חמור מעניין קל ממנו (זו גם המידה הראשונה בברייתת שלוש עשרה המידות). המילה 'כַּשּׁוּרָה' מתייחסת לעצם השימוש במידות שהתורה נדרשת בהן, כשימוש ראוי ומבורך.
    • הֶקֵּשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִּי גְּבוּרָה – מידות נוספות שהתורה נדרשת בהן הן הֶקֵּשׁ (לימוד על פי סמיכות פרשיות או קשר אחר בין שתיהן) וגְזֵרָה שָׁוָה (פורש לעיל במחרוזת השלישית). הפייטן מטעים כי מידות אלו אף הן נמסרו בסיני על ידי הקדוש ברוך הוא ובכך מדגיש את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.
    • כְּלָלִים עִם פְּרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה – גם כללים ופרטים הם מונחים מתחום המידות שהתורה נדרשת בהן, מונחים המייצגים רמות שונות של הכללה מצד אחד ופירוט ממוקד מצד שני ביחס לכל מצווה ומצווה הכתובה בתורה.
    • מִשָּׁם יוֹצְאִים אַרְבַּע נְהָרוֹת כֻּלָּם אוֹרוֹת – מדרכי לימוד התורה מסתעפות ארבע שיטות עיון כלליות שיפורטו בהמשך, אשר כל אחת מהן בנפרד וכולן ביחד מאירות את התורה; הפייטן רומז לכך שאין להעדיף צורת עיון אחת על אחרת. דימוי ארבע דרכי העיון לנהרות נשען על תיאור גן עדן בספר בראשית (ב, י): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים...
    • פְּשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים – ארבע דרכי העיון הן 'פשט', 'רמז', 'דרש' ו'סוד', המייצגות כל אחת מישור אחר בהבנת התורה ולימודה – מן הגלוי והמפורש אל המוצנע והמוסתר.
    • מַה טוֹב דּוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָּה – בחתימת הפיוט שב הפייטן ומתייחס לתורה בדימויים של אהבת איש ואישה, כפי שעשה בפתיחת הפיוט. רוב הדימויים מבוססים על דברי הדוד לרעיה במגילת שיר השירים – דברים המחמיאים ליופייה הרב. ובטורנו, על פי שיר השירים (ד, י): מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים.
    • נֹפֶת צוּף דְּבַשׁ שְׂפָתַיִךְ – על פי שיר השירים (ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
    • גַּן נָעוּל דְּלָתַיִךְ – על פי שיר השירים (ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. אפשר כי הפייטן רומז בפסוק זה לרבדים הנסתרים של התורה, שהם כגן נעול וחתום (וראו תיקוני זוהר, תיקונא תשסרי, לח ע"א).
    • רֵיחַ טוֹב בְּגָדַיִךְ – כאן רומז הפייטן לפסוק מספר בראשית, המתאר את תגובת יצחק ליעקב המתחזה לעשו בבואו לקבל את הברכה (בראשית כז, כז): וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'; לפסוק זה נודעה חשיבות מיוחדת במסורת הקבלה, בעקבות פירושם של חז"ל לפסוק, כפי שציטטו רש"י (שם): "כריח שדה אשר ברכו ה' – שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו ז"ל". פרשנות זו הולידה את המונח הקבלי 'חקל תפוחין קדישין' (=שדה תפוחים קדושים) המציין על פי רוב את הזיווג המיסטי שבין השכינה לספירות; בפיוטנו מתפקד הרמז לפסוק כהתייחסות נוספת לרבדים הנסתרים של התורה.
    • דּוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ – על פי שיר השירים (א, טו): הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים.
    • חַמָּה וּלְבָנָה כֻּלָּם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ – אפילו אורן של החמה והלבנה חיוור בהשוואה לאור התורה. וגם זה בהשראת שיר השירים (ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.
    • כִּי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינֵךְ עֹשֶׁר בִּשְׂמֹאלֵךְ – התורה מבטיחה אריכות ימים ועושר למקיימיה. על פי משלי (ג, טז): אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד.
    • בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים – הפייטן חותם את שירו בברכה לאל, שברא את התורה ביופיה ובהדרה. אֵל חַי הָעוֹלָמִים הן מילות שבח רווחות במסורת התפילה והפיוט (כך למשל בסיום ברכת 'ישתבח', על פי חלק מנוסחי העדות, ברכה החותמת את חטיבת 'פסוקי דזמרא').


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?