ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
אשר אימתך באראלי אומן/ מיוחס ליניי/רבי אלעזר בירבי קליר אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ וְהִיא תְהִלָּתֶךָ אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע וְהִיא תְהִלָּתֶךָ אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר וְהִיא תְהִלָּתֶךָ אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן וְהִיא תְהִלָּתֶךָ אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק וְהִיא תְהִלָּתֶךָ אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם נוסח השיר על פי ד. גולדשמידט, מחזור ליום הכיפורים |
|
'אשר אימתך באראלי אמן' הוא פיוט קדום מסוג 'רהיט' (=אחד ממרכיבי ה'קדושתא', מערכת הפיוטים לתפילת עמידה של שבתות וחגים, שיש בה אמירת 'קדושה') המושר על ידי חלק מקהילות אשכנז בתפילת מוסף של יום הכיפורים. יש מייחסים אותו לרבי אלעזר בירבי קליר, ויש מייחסים אותו ליניי – שניהם מגדולי הפייטנים הקלאסיים בארץ ישראל במאות השישית והשביעית לספירה. הפיוט מעמיד תמונה מרגשת ולא-שגרתית של משולש היחסים שבין הקדוש ברוך הוא, המלאכים ובני האדם; בניגוד לפיוטים רבים המעלים על נס את תהילת המלאכים לבוראם, ובניגוד לפיוטים רבים אחרים המתארים כיצד שירת בני האדם מצטרפת לשירת המלאכים, פיוטנו מתאר דווקא את עליונותה של שירת האדם על שירת המלאכים. על פי הפייטן, שירת המלאכים כביכול נתונה מראש לאל, שכן שלמותם הרוחנית אינה מותירה להם אלא לירא מהקדוש ברוך הוא ולחוש אימתו, ומתוך כך הם מהללים אותו; לעומת זאת, שירת בני האדם נובעת דווקא ממקום של חולשה, של דלות החומר והרוח, ודווקא לה מתאווה הקדוש ברוך הוא – והיא היא תהילתו. הפיוט בנוי כמעט כולו מדו-טורים (=שורות כפולות, ששני חלקיהן משלימים זה את זה למשפט אחד) המתארים לסירוגין – על פי סדר האלף-בית – את אימתו ומוראו של הקדוש ברוך הוא על המלאכים וכל צבא השמים מזה, ואת רצונו בתהילה ושבח מפי בני האדם שוכני החומר מזה. לכל אחד מסוגי הדו-טורים נוסחת פתיחה וחתימה קבועה המעניקה מסגרת לשיר כולו ומבטאת בתמצית את תכניו: הדו-טורים מן הסוג הראשון, המוקדש למלאכים, והמתארים את המלאכים ואת עולמם, פותחים ב'אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּ-' וחותמים ב'וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם', בעוד הדו-טורים מן הסוג השני, המוקדש לבני האדם, והמתארים את בני האדם ואת עולמם, פותחים ב'וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִ-' וחותמים ב'וְהִיא תְהִלָּתֶךָ' ('וְאָבִיתָ' – מלשון תאווה ורצון; הקב"ה מתאווה לתהילת בני האדם); מסגרת זו נשברת לקראת סוף הפיוט. שני חלקיו של הפיוט יוצרים מהלך דרמטי מאוד ההולם היטב את חוויית יום הכיפורים, ומוביל את השומע לראות את חייו כמתת רחמי-אל, רחמים שבלעדיהם לא יכול היה כלל להתקיים; אלא שברגע האחרון ממש מוסיף הפיוט מרכיב נוסף על גבי אותם רחמים, ויוצר סימטריה בין הפאר שמעניקים בני האדם לאל, לפאר שמעניק האל בחסדו לבני האדם – פאר המפיח חיים חדשים במי שתוארו קודם לכן כ"חָצִיר יָבֵשׁ" וכ"צֵּל עוֹבֵר". |
| • אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ – אימתך, הקדוש ברוך הוא, נתונה על המלאכים, המכונים בספרות חז"ל 'אראלים' (על פי בבלי כתובות, קד ע"א), ומתוארים כאן כמי שעושים מלאכתם נאמנה ('אֹמֶן'); אימתך היא 'בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ' – המלאכים מכונים 'אבירים' (על פי בבלי יומא, עה ע"א), והם גיבורי כוח וחזקים, ולמרות זאת הם יראים מן האל. • בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם – הטור נמשך אל הטור שלפניו (וכך בכל הטורים הזוגיים לאורך הפיוט, למעט בסיומו), והוא ממשיך בתיאור המלאכים, שהם 'בְלוּלי קֶרַח', כלומר, עשויים ('בלולים') מקרח, ו'בְדוּדֵי קֶדַח' – ועשויים גם מאש ('קֶדַח' פירושו אש, חידוש לשוני של הפייטן על פי דברים לב, כב: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי). לסיכום הדו-טור הראשון חותם הפייטן בנוסחה 'וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם', המבטאת בתמצית את טיב היחסים שבין הקדוש ברוך הוא והמלאכים, הנתונים למוראו. • וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא – חרף העובדה שאימתו מוטלת על המלאכים, אותן בריות מופלאות שתוארו קודם, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתהילה ותפילה דווקא 'מִגְּלוּמֵי גוּשׁ' – מבני אדם שנוצרו ('גְּלוּמֵי') מאדמה ('גוּשׁ') – ו'מִגָּרֵי גַיְא', מבני אדם השוכנים בארץ, המתוארת כאן כמקום נמוך ('גַיְא') כדי להבליט את הניגוד שבינה לבין השמים, משכן המלאכים. • מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ וְהִיא תְהִלָּתֶךָ – כמקודם, הטור הזוגי נמשך אל זה שלפניו, כרוצה לומר: הקדוש ברוך הוא מתאווה לתהילתם של בני האדם שמעשיהם מעטים ודלים – תואר שמבוטא כאן בכפילות ('דְּלוּלֵי פֹעַל' – 'דַּלֵּי מַעַשׂ'). לסיכום דו-טור זה, חותם הפייטן בנוסחת הקבע: 'וְהִיא תְהִלָּתֶךָ', כלומר – עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של בני האדם הדלים והריקים (ובפרט בהשוואה למלאכים), היא היא תהילתו ותפארתו. [מכאן ואילך לא נחזור על פירוש נוסחאות הפתיחה והחתימה של כל אחד מסוגי הדו-טורים, אלא נבאר רק את כינויי ותיאורי עולמות המלאכים ובני האדם שבתווך]. • אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת – אימת הקדוש ברוך הוא מוטלת על ריבוי המלאכים, ומורגשת בשאון הגדול שהם יוצרים ('הֲמוֹן' משמש כאן כנראה בכפל לשונות – ריבוי ורעש); שאונם עולה מהילוכם, הילוך המלאכים המחולקים ל'מַחֲנוֹת' וכתות שונות ('מַחֲנוֹת' הוא כינוי רווח בספרות המיסטית ובפיוטים שונים למלאכים; ראו למשל בפיוט 'שנאנים שאננים' לר' שלמה אבן גבירול). • בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם – אימת האל מוטלת על המלאכים המתוועדים ונפגשים לאלפיהם, ומתווכחים ושחים זה לזה; הפייטן חוזר ביתר-הדגשה על רעיון ריבוי המלאכים. • וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה – כנגד זאת, הקדוש ברוך הוא משתוקק דווקא לתהילתם של אלו שזיום עובר, וזוהרם הולך וכבה; אל מול ריבוי המלאכים שתואר בדו-טור הקודם, מדגיש כאן הפייטן את סופיותם וקיצם הידוע של בני האדם. הניגוד בולט במיוחד לאור השימוש במונחים המשמשים בדרך כלל דווקא לתיאור הודם של המלאכים – 'זִּיו' ו'זֹּהַר' (כך לדוגמא בפיוט 'שנאנים שאננים' לרשב"ג: "וְאֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים אֲזוּרֵי זִיו הַנִּצְבָּע"). • מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע וְהִיא תְהִלָּתֶךָ – בני האדם הם חסרי שכל, שמחשבתם מחשבת חטא ועוון ('חוֹרְשֵׁי רֶשַׁע'), ורצונו של האל בתהילתם – היא היא תהילתו. • אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים – אימת האל היא על העוסקים בטיפוח וטיפול של העננים, ובסידור ('טִכּוּס' מלשון טכס, סדר) השמים; 'עֲרָבוֹת' הם עננים וערפילים, על פי תהלים (סח, ה): שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו, ומכאן הכינוי 'עֲרָבוֹת' לאחד מרקיעי השמים בדברי חז"ל (בבלי חגיגה, יב ע"ב). הטור מיוסד על דברי האל הנתונים בפי הנביא ישעיהו (מח, יג): אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. הקדוש ברוך הוא אמנם ייסד ארץ ושמים בראשיתם, אך מאז – על פי הפיוט – המלאכים הם הדואגים לקיומם. • בְּיִשְׁרַת [בְּיִקְרַת] עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם – בהקבלה לטור הקודם, הפייטן חוזר ומדגיש את תפקידם של המלאכים בסידור השמים, מקום משכנו, 'בְּיִשְׁרַת עֲרָפֶל', שפירושו כנראה ביישור הערפל, ו'בִּירִיעַת מְעוֹנָה' – בסידור ו'מתיחת' הרקיע המכונה 'מְעוֹנָה' (בדומה ל'עֲרָבוֹת' ו'שְׁחָקִים' שנזכרו קודם, על פי הבבלי, חגיגה, יב ע"ב), בזיקה לאמור בדברים (כו, טו): הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם. ואפשר שהנוסח המדויק אינו 'בְּיִשְׁרַת עֲרָפֶל', כי אם 'בְּיִקְרַת עֲרָפֶל' – שפירושו כנראה 'בהפיכת הערפל לבוהק', תפקיד נוסף של המלאכים – ומיוסד על נבואת אחרית הימים של הנביא זכריה (יד, ו): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן. • וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם – למרות כל האמור בדו-טור הקודם, הקדוש ברוך הוא מתאווה דווקא לתהילה ותפילה מפי אלה שהם מוכתמים בעוונות גלויים ('כְּתוּמֵי שֶׁמֶץ') ונסתרים ('כְּמוּסֵי כֶתֶם'. 'כָּמוּס' פירושו נסתר, על פי דברים לב, לד). דימוי העוון לכתם על הלבוש נשען על דברי ירמיהו (ב, כב): כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה', המאיים על העם כי גם אם יכבסו עצמם כביכול, כתם העוונות לא ייעלם מלפני האל. • מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר וְהִיא תְהִלָּתֶךָ – הקדוש ברוך הוא חפץ בתהילתם של אלו הנתונים במלכודת – כנראה כוונתו למלכודת היצר הרע – וחייהם רוויים אי-נעימות כטעם מר. 'פַח' פירושו מלכודת בלשון המקרא (למשל ישעיהו כד, יח: וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח). 'לְּעוּנֵי' הוא ככל הנראה חידוש לשוני של הפייטן, אותו גזר משם העצם 'לַעֲנָה', הרווח במקרא כביטוי מטאפורי למצוקה, ראו לדוגמא איכה (ג, טו): הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה. • אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר – אימת הקדוש ברוך הוא מוטלת על נתיבי השמים (אף 'זְבוּל' הוא אחד הרקיעים על פי חז"ל – בבלי חגיגה, יב ע"ב – ברוח האמור בישעיהו סג, טו: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ), ועל רום השמים ('שְׁפַר' ככינוי לשמים, על פי איוב כו, יג: בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה). הפעם אין הפייטן מתייחס למלאכים באופן ישיר, אלא למתרחש בשמים כמכלול, ללא ייחוס הנעשה בשמים לישות מוגדרת כלשהי. • בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם – בהמשך לאמור בטור הקודם, אימת הקדוש ברוך ומוראו מוטלים גם על פעילות מתיחת השמים כאוהל על הארץ (על פי התקבולת בישעיהו מ, כב: הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת), ועל הולכת העננים במסלולם ברקיע ('בִּנְחִיַּת עָבִים'). • וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז – למרות האמור בדו-טור הקודם, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתהילתם של 'סְּרוּחֵי מַעַשׂ', כלומר, בני האדם שמעשיהם מאוסים – ואשר הם 'שְּׂבֵעֵי רֹגֶז', כלומר, שחייהם רוויים רוגז וחרדה; הטור מיוסד על דברי איוב (יד, א-ב), המתאר את דלות האדם: אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד. בניגוד לאיוב, המתאר את אפסות האדם כדי לבטא את חוסר הצדק והתוחלת שבהענשתו, משוררנו מתארה דווקא כדי להדגים את גדולתו של האל, החפץ בתפילת הדל חרף דלותו. • מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן וְהִיא תְהִלָּתֶךָ – תהילת האדם רצויה בפני האל אף שהאמת נעדרת מדבריו, ואף שהוא ילוד אישה (על פי ישעיהו מו, ג: שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם). היעדר האמת נזכר במקרא כביטוי לרפיון מוסרי כללי (ישעיהו נט, טו), המגונה בעיני האל: וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט; אך כרגיל הופך פיוטנו את רושמו של הקדוש ברוך הוא על פיו, ורואה בנכונותו להתעלות מעל לפגמי האדם את תהילתו הגדולה. • אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ – הפעם עובר הפייטן לתאר את אימת הקדוש ברוך הוא על המלאכים בזיקה לתיאורם בחזונות המרכבה של הנביאים, שם מהללים המלאכים את האל ומקדישים אותו: 'בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ' – על פי ישעיהו (ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ; 'בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ' – על פי יחזקאל (ג, יב): וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ. • בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם – הפייטן ממשיך את האמור בדו-טור הקודם, ומתאר את המלאכים ברוח חזונות המרכבה של הנביאים: 'בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע', כלומר – במלאכים בעלי ארבעה צדדים, על פי תיאור החיות בדברי יחזקאל (א, ו): וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת; 'בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ' – במלאכים המוגנים ('צְנוּפֵי' – על פי ישעיהו כב, יח) בשש כנפיהם, כדברי ישעיהו (ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. • וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף – למרות שותפות המלאכים בהקדשתו במעשה המרכבה, מעדיף הקדוש ברוך הוא את תהילתם של 'קְּרוּאֵי עַיִן' – ביטוי סתום, ונראה שיש לגרוס: 'קְּרוּאֵי אַיִן', כלומר, בני האדם שנוצרו מאין, כדברי ישעיהו (מא, כד): הֵן אַתֶּם מֵאַיִן. בדרך של לשון נופל על לשון ממשיך הפייטן ומציין גם את ה'קּוֹרְאֵי בְחִנּוּף', כלומר, בני האדם אשר כדי לפנות אל הקדוש ברוך צריכים לפעול בחטא, מתוך חנופה מלאכותית – ואשר גם לתהילתם מתאווה האל. • מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק וְהִיא תְהִלָּתֶךָ – בני האדם רחוקים מן האמת, וריקים מן הצדק, ותהילת הקדוש ברוך הוא היא בבקשו תהילתם, חרף תכונותיהם אלה. • אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם – אימתו של הקדוש ברוך הוא נתונה על המלאכים, המכונים כאן 'שְׁבִיבֵי אֵשׁ', בעקבות חזון דניאל (ז, ): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר [=כסאותיו של הקדוש ברוך הוא עשויים שביבין של אש]. 'שְׁבִילֵי מַיִם' מציינים את נתיבי האל בשמים, על פי תיאורו המרשים בתהלים (עז, כ): בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ; אימת האל מוטלת אם כן אף על שביליו שלו כביכול. • בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם – אימת הקדוש ברוך הוא ומוראו מוטלים על רום השמים; 'תְלוּלֵי' – מלשון תלילות, כמו הר גבוה ותלול. 'בְּתַלְתַּלֵּי' – מונח עמום, ונראה שכוונתו קרובה ל'תְלוּלֵי'; ויש גורסים: 'בִּתְלוּיֵי גֹבַהּ', ואם כך מוסב הצירוף על העננים או על הכוכבים, התלויים בשמים. בטור זה – בהגיעו לאות תי"ו ('תְלוּלֵי רוֹם', 'תַלְתַּלֵּי גֹבַהּ') – משלים הפייטן את אקרוסטיכון האלף-בית, ומן הטור הבא ואילך תבניתו הרגילה של הפיוט נשברת. • וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ – כעת עובר הפייטן לתאר את תשוקת הבורא החפץ לשמוע תהילתו מפי בני האדם; אך בניגוד למהלך הפיוט עד כה, שוב אין נושא זה מובא בדו-טור קצר, אלא ממשיך והולך על פני שבעה טורים (רצף של ארבעה-עשר כינויים ותיאורים לבני האדם!), עד לחתימה. טורים אלו אף חורגים מן האקרוסטיכון האלף-ביתי שהנחה את הפיוט עד כה. בטור הפותח את המהלך האחרון מציג הפייטן את האדם על פי תכונתו המאפיינת היסודית ביותר, יותר מאלו שנשנו בטורים הקודמים, והיא היותו 'בָּשָׂר וָדָם'. האדם נוצר 'מֵהֶבֶל וָתֹהוּ' – ביטוי המדגיש את אפסותו המוחלטת, מעין האמור בישעיהו (מט, ד): וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי. • מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר – הפייטן ממשיך במניית ביטויי הדלות והאפסות של האדם, שהוא 'חָצִיר יָבֵשׁ' (חציר שלא יוכל עוד להועיל), ביטוי מטאפורי הלקוח מנבואת הנחמה של ישעיהו (מ, ז): יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. 'צֵּל עוֹבֵר' – דימוי המבטא את היות האדם בן-חלוף, כדברי המשורר בתהלים (קמד, ג-ד): ה' מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. • וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ – חציו הראשון של הטור 'וּמִצִּיץ נוֹבֵל' מצטרף אל הדימויים שהוזכרו בטור הקודם, ונשען על אותו פסוק בישעיהו (מ, ז); ראויה לציון מיוחד הקרבה ללשון הפיוט הנודע 'ונתנה תוקף' (המאוחר כרונולוגית לפיוטנו), המתאר אף הוא את האדם בדלותו וחסרונו: "אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם / כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם / אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר / וְסוֹפוֹ לֶעָפָר / בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ / מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר / כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה / וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף". מחציו השני של הטור 'מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ' נפתח תת-מהלך חדש, הערוך בסדר חמשת כינוייה של הנפש על פי המדרש (בראשית רבה, פר' יד, ועוד): "חמישה שמות נקראו לה [=לנפש האדם במקרא]: נפש, נשמה, חיה, רוח, יחידה". הפייטן מצרף לכל אחד מכינויי הנפש ביטוי המסמל את יציאתה מן הגוף במות האדם; כך, הצירוף הראשון 'מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ' פירושו כנראה 'המוסרים את נפשם' (ויש להבינו כביכול בצירוף אות מ"ם תחילית, כלומר: מִמַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ – הקדוש ברוך הוא מתאווה לתהילה מן המוסרים את נפשם – אף שזו אינה כתובה כאן במפורש, בניגוד לדרכו של הפייטן עד כה. כך גם באשר לצירופים הבאים). • מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה – בני האדם הם 'מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה', שהרי נפשם (המכונה, כאמור, 'רוח' ו'חיה') עפה ופורחת בסוף ימיהם. • וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה – הפייטן משלים את תיאור יציאת הנפש, לכינוייה השונים. 'וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה' – מלשון חנטה, מונח המתייחס במקורו ליציאת הפרי מן הפרח, וכאן – בהשאלה – ליציאת הנשמה מן הגוף; 'וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה' – כינוי נוסף לבני האדם המוציאים את נפשם. • וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט – עם השלמת תיאור יציאת הנפש בטורים האחרונים, תיאור שהדגיש את סופיותו של האדם, מציין הפייטן אימתי יוצאת נפשם – בזמן שהם נדונים ('וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין'), או אז הם 'מֵתִים בַּמִּשְׁפָּט'; הפייטן מניח כמצב נתון את חוסר הסיכוי של האדם בדינו של הקדוש ברוך הוא. ואפשר שאת הצירוף 'וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין' יש להבין כביטוי לכך שגם לאחר שהקדוש ברוך הוא שומע טענותיהם, בכל זאת אין הם יכולים לצאת זכאים מלפניו. • וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים – על רקע האמור בטור הקודם, מגיע הפייטן לשיא תיאור אפסותם של חיי האדם, שאינם אלא תוצאת רחמיו של הקדוש ברוך הוא – 'וְחַיִּים בְּרַחֲמִים'; הוא יוצר תקבולת ניגודית עם הטור הקודם – 'דִּין', שבו אין בני האדם יכולים לצאת זכאים, ו'רַחֲמִים', המאפשרים את חייהם, למרות הכל. בחייהם, הניתנים להם כאמור ברחמים, הם מפארים את הקדוש ברוך הוא ('וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר'), אשר בניגוד להם הוא 'חַי עוֹלָמִים', ואינו סופי. הכינוי 'חַי עוֹלָמִים' לאל רווח בתפילות ובפיוטים, ונשען על אחד מכינוייו בספרות חז"ל (ראו למשל ירושלמי ברכות, פ"ב ה"ג). • וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם – הפייטן משלים את הסימטריה המפתיעה שבין הקדוש ברוך הוא ובני האדם: אף שהם חיים ברחמים, הפאר שהם מעניקים לאל מחיל עליהם חזרה את פארו הוא ('וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם'). כך חותם הפייטן את הפיוט כולו, תוך הבלטת יתרונם של בני האדם על המלאכים, יתרון שבחסרון: דווקא משום שהם מוגבלים כל כך, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתהילתם, ומעניק להם מתפארתו. |
| כותר |
אשר אימתך באראלי אומן |
|---|---|
| מעגל השנה |
יום כיפור;ימים נוראים |
| מועד התפילה |
שחרית |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
