קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

 התפתחותה של מסורת ספרד - ירושלים
אתר הפיוט והתפילה

התפתחותה של מסורת ספרד - ירושלים

ד"ר אסיקה מרקס

מאמר זה מציג את התגבשותו של סגנון התפילה והשירה הידוע בשם "ספרדי ירושלמי", למן הקהילות היהודיות שהיו פזורות ברחבי האימפריה העות'מנית במאה השש עשרה ועד למאה התשע עשרה והעשרים, שבה חל מעבר מן המוזיקה התורכית-עות'מנית למוזיקה הערבית.

 

שורשיה של שירת הפיוטים בקרב עדות צאצאי מגורשי ספרד בארצות האסלאם נעוצים בעבר הרחוק. זמרת הפיוטים עוברת כחוט השני בין כל מרכיבי המסורת היהודית־ספרדית: התפילה, שירת הבקשות בלילות שבת מאחרי חצות הלילה ועד תפילת שחרית, אירועי מעגל החיים ופיוטי השבת והחג.
שירה זו היא חלק מהמסורות המוזיקליות הליטורגיות (תפילות) והפאראליטורגיות (פיוטי קודש) של קהילות צאצאי מגורשי ספרד במרחב הגאוגרפי הנכלל בשטחים שהיו בשליטת האימפריה העות'מנית למן המאה השש עשרה ועד תחילת המאה העשרים. מרחב זה כלל את תורכיה, ארצות הבלקן, סוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים. מסורות אלו עברו מדור לדור במשך מאות שנים על ידי חזנים ופייטנים, והן חיות וקיימות עד היום.
למרות הפיזור הרב של בתי הכנסת ברחבי האימפריה העות'מנית וההבדלים ביניהם, הרפרטואר הליטורגי המושר (בלחן כלשהו) משותף לכל הקהילות היהודיות העות'מניות. עיקרון מוזיקלי מרכזי בקרב קהילות יוצאי ספרד אלו היה השימוש בשיטה המודאלית הערבית־תורכית (תורת המקאם), כמהלך מוזיקלי מובנה לתפילות השבת והחג. עדות מוקדמת לתופעה זו נמצאת ביצירתו של רבי ישראל נג'ארה (1555–1625), שאצלו מוצאים התייחסות לשימוש במקאם. השימוש במקאמים בשירה הליטורגית התבסס במשך המאה ה־17, כאשר המעורבות של היהודים בעשייה המוזיקלית שסבבה אותם הייתה רבה.
שליטתו של  החזן העות'מני־ספרדי בשיטת המקאמים הייתה מרכיב חשוב ביותר של אמנותו, והיא התבטאה בין השאר בשימוש באלתור מוזיקלי במקצב חופשי, שבוצע מפיו בחטיבות התפילה שהוא היה סולן בהן, להבדיל מקטעים אחרים בתפילה שהם בעלי לחן מוגדר ומושרים בדרך כלל מפי הקהל.
הלחנים בתפילה היו מאומצים לעתים קרובות משירים פופולריים ערביים ותורכיים. סגנון הזמרה הליטורגית העות'מנית הישן עדיין קיים במספר קטן של קהילות תורכיות בישראל, בתורכיה, בצרפת ובארה"ב.
את מקום המסורת המוזיקלית היהודית־עות'מנית תפס סגנון התפילה הנקרא היום "ספרדי־ירושלמי". תהליך התגבשותה של מסורת זו התרחש בראשית המאה העשרים, כחלק מכמה תהליכים היסטוריים, תרבותיים ומוזיקליים אשר התרחשו במרחב המזרח התיכון בכלל ובירושלים בפרט. תהליך קריסתה של האימפריה העות'מנית שהגיע לשיאו בתחילת המאה העשרים עם נפילת המשטר העות'מני והקמת הרפובליקה התורכית, הביא גם לירידת השפעתו של הסגנון המוזיקלי העות'מני־תורכי והתגברות השפעת הסגנון הערבי במוזיקה של המזרח התיכון.
סגנון מוזיקלי־ערבי זה היה קשור להתפתחות הלאומיות הערבית במזרח התיכון במאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ולהתפתחות אמצעי הטכנולוגיה בסוף המאה התשע עשרה. המצאת הגרמופון והאפשרות להקליט ולהפיץ את המוזיקה שהתפתחה במצרים ובסוריה, סייעו להשתרשות ולהתפשטות הסגנון המוזיקלי הערבי החדש בכל ארצות המזרח התיכון, ובתוכן קהילות יהודי סוריה והמזרח, שאימצו את הלחנים המצריים החדשים לתוך מסורת הפיוט שלהם. סגנון מוזיקלי זה מבוסס גם הוא על השימוש במקאם, כמו התרבות המוזיקלית העות'מנית, אולם הגוון המוזיקלי ייחודי למוזיקה הערבית. הסגנון המוזיקלי הערבי החליף את הסגנון התורכי־עות'מני בכל אזור המזרח התיכון, ובתוך כך גם בקרב הקהילות היהודיות. ניתן לשער שתהליך זה כלל גם את ארץ ישראל וירושלים בתוכה.
במקביל לתהליך המעבר מסגנון מוזיקלי עות'מני־תורכי לסגנון ערבי בכל מרחב המזרח התיכון מופיע גורם נוסף שהשפיע על תהליך היווצרות המסורת הספרדית־ירושלמית והוא הופעתה של קהילת יהודי חאלב בירושלים בתחילת המאה העשרים והשפעתה על מסורת התפילה והפיוט של הקהילות הספרדיות.
העדה החאלבית החזיקה במסורת ביצוע עתיקה של התפילה ושל הפיוט, ועם הגיעה לירושלים והקמת בית הכנסת "עדס" בשנת 1901, החלה להשפיע על סגנון הביצוע של הקהילות הספרדיות, תחילה בירושלים ולאחר מכן בכל ארץ ישראל ובחלק מקהילות המזרח בתפוצות. השפעת קהילה זו הייתה חלק מהתהליך הכללי של המעבר אל הסגנון המוזיקלי הערבי. סגנון ביצוע התפילה והפיוטים של קהילת יהודי חאלב היה מבוסס אף הוא על הסגנון המוזיקלי הערבי.
המעבר מהמסורת הישנה אל המסורת החדשה בבתי הכנסת הספרדיים בירושלים מתואר בפי הסופר יעקב יהושע בספרו "בין מסורת להווי במשכנות הספרדים בירושלים". יעקב יהושע מבכה את היעלמות התפילה והפיוט ב"נעם הספרדי" הישן:

מסופקני אם בני הדור הספרדי החדש, יודעים את מובנן של המילים 'נועם ספרדי'... לא זו בלבד שנעלם 'הנועם' בתפילותינו, אלא שאתו נעלמו גם 'הנועם' של הבקשות  והפיוטים שליוו אותנו בבתי הכנסת בשעת שמחה... פיוטים אשר היוו חלק נכבד בתפילותינו... בית הכנסת הספרדי נכבש אפוא על ידי בני עדות המזרח... המחדירים אל בית הכנסת נוהגים אשר לא ידענום.

המסורת הנקראת כיום "ספרדית־ירושלמית" מורכבת אם כן משילוב בין שני רבדים מוזיקליים מרכזיים: הרובד הישן של המוזיקה התורכית־עות'מנית, אשר הדיו נשמעים עדיין בתפילות ובפיוטים, בעיקר בימים הנוראים, ורובד חדש יותר של הסגנון המוזיקלי הערבי של המזרח התיכון שהתגבש בסוף המאה התשע עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים. סגנון התפילה "ספרד־ירושלים" הפך להיות הסגנון המרכזי בקרב חלק ניכר מקהילות המזרח בישראל ובתפוצות כיום.

בלילות השבת שבין שבת "בראשית" – שהיא השבת הראשונה לאחר שמחת תורה – ושבת "הגדול" – השבת שלפני ליל הסדר – כשעתיים שלוש לפני עלות השחר, בוקעת שירה עזה מבתי הכנסת "עדס" בשכונת נחלאות ו"מוסאיוף" בשכונת הבוכרים בירושלים. קהל גדול מתאסף בבתי כנסת אלו ושר במשך שעות רבות פיוטים הנקראים "שירת הבקשות". בבתי כנסת אחרים בירושלים ובמקומות יישוב נוספים בישראל, מתקיימים "חוגי בקשות" באחד מימות השבוע, ובהם מלמדים פייטנים האמונים על שירת הבקשות בנוסח ספרד־ירושלים את הפיוטים הללו.

ראשיתו של מנהג שירת הבקשות לוטה בערפל. אולם פיוטים מסוג "בקשה" כלולים כבר במחזורי תפילה ספרדיים מלפני הגירוש, והמנהג לקום בלילה ללימוד ולתפילה, שהוא אחד המאפיינים של שירת הבקשות, נהג בספרד ובארץ ישראל מימי הביניים (ר' יהודה אלברצלוני, שחי במאה ה־11 וראשית המאה ה־12, מזכיר מנהג זה). תחילה הושרו הבקשות מדי יום ביומו לפני תפילת שחרית, כפי שהיה נהוג אצל יהודי בבל, אך כיום היא מבוצעת בשבת בלבד. המנהג של שירת בקשות בחבורה מקורו כנראה בצפת בקרב תלמידיו של האר"י במאה השש עשרה, ומשם התפשט לקהילות אחרות.

מסורת שירת הבקשות בארם צובא קדומה אף היא, כנראה מן המאה השש עשרה. בתחילת אותה מאה הגיעו לעיר חאלב (ארם צובא) שבסוריה קבוצה ממגורשי ספרד, תהליך שהפך את חאלב לעיר של תורה ומסחר. בהשפעת ביקוריהם של השד"רים מארץ ישראל, נוצרו בחאלב חבורות של קוראי תהילים ששרו את פיוטי הבקשות. עדות לכך נמצאת בכתביו של הנוסע בנימין השני שביקר בחאלב בשנת 1859: "בליל שבת מזמרים כל בני העדה שירים נעימים... רוב השירים והתפילות חוברו על ידי המשורר הגדול ר' ישראל נג'ארה... ".

בסוף המאה התשע עשרה היו קיימות כנראה שתי מסורות של שירת בקשות בירושלים: האחת היתה מסורת ייחודית לירושלים בעיר העתיקה. לפי סרוסי (1993) נוסדה מסורת זו בידי רפאל יצחק אלטראס, שהיה בן למשפחה ספרדית מהעיר חאלב ועלה לירושלים בשנת 1845. המסורת השנייה התהוותה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים בידי קהילת יהודי חאלב שעלו לירושלים. הדמות המרכזית במסורת זו בירושלים היה ר' מרדכי עבאדי. שירת הבקשות החאלבית הפכה לדוגמה לקהילות המזרחיות האחרות, אולם במקביל התפתחה גם השפעה של חזנים ופייטנים שלא מקרב קהילת חאלב על השירה הזו, התוצאה הייתה שכולם שרו את השירה החאלבית אף על פי שלא באו מתוך המסורת החאלבית, וכך נוצר לו סגנון אחר, הידוע כיום בשם "ספרדי־ירושלמי".

כיום מבוססת מסורת שירת הבקשות הירושלמית על "ספר הבקשות לשבת" שערך ר' חיים שאול עבוד. שליטה בקובץ שירת הבקשות הפכה להיות חובת יסוד של חזנים המבצעים את התפילה בנוסח "ספרדי־ירושלמי". שירת הבקשות כוללת בעיקרה פיוטים קבועים, ומספר אחרים שהם לבחירה לפי האירוע, התנאים ואופי הקהל המשתתף. כל בקשה מבוצעת בצורה אנטיפונלית (שירת מענה) מפי שתי קבוצות. בין קבוצת פיוטים אחת לקבוצת הפיוטים הבאה אחריה, מבצע זמר סולן מהלך מוזיקלי הנקרא "פתיחה" – אלתור מקאמי – שהוא מזמור תהלים. הפתיחות פותחות תמיד במקאם של הפיוט האחרון ומובילות אל המקאם של הפיוט הבא לאחר הפתיחה. בפתיחות אלו מבצעים הסולנים "מוואל" – מהלך מוזיקלי אלתורי במקצב חופשי. בחטיבות הללו עשויה לבוא לידי ביטוי במידת מה המסורת האישית שממנה בא כל מבצע סולן: המסורת התורכית, הפרסית, הבבלית. הפיוט המסיים את האירוע הוא תמיד הפיוט "ידיד נפש", והוא מבוצע כל שבוע בלחנים שונים, לפי המקאם של אותה שבת (לכל שבת יש מקאם אחר, קבוע). 

ככל הנראה, רבים מלחני הבקשות הם לחנים "שאומצו" מהסביבה שבה חיו היהודים יוצאי ספרד במרחב העות'מני בעבר הרחוק ובעבר הקרוב יותר. בחלק גדול מהפיוטים לא ידוע מקור הלחן, אולם ידוע לנו כי פיוטיו של ר' ישראל נג'ארה למשל הופיעו בספריו עם ציוני מקור הלחנים הזרים בפתיחת כל פיוט. 

לצד פיוטי הבקשות מצויים בקרב קהילות המזרח פיוטים רבים לשבתות ולחגים, וכן פיוטים לאירועים השייכים למעגל החיים כמו נישואין, ברית מילה, בר מצווה ועוד. פיוטים אלו מבוצעים הן בזמן העלייה לתורה בבית הכנסת במהלך התפילה, הן מחוץ לבית הכנסת מסביב לשולחן השבת והחג או בעת אירוע השמחה. פיוטים אלו הם ממקורות שונים ומתקופות שונות. חלק נכבד מתוכם הוא רפרטואר הפיוטים של קהילת יהודי חאלב, הנקרא בפיהם "פזמונים", שחלקם הפכו לנחלת הכלל בקרב קהילות יהודי ספרד המזרחיים, והוא כולל גם פיוטים של עדות מזרחיות אחרות, כמו אלו של קהילת יהודי בבל.

אופיים המוזיקלי והטקסטואלי של השירים הללו מגוון יותר מסגנונם של פיוטי הבקשות. הטקסטים חוברו בידי משוררים שונים מן המאה התשע עשרה ועד היום. חיבור הפיוטים בסגנון הפזמונים נמשך לאורך כל המאה העשרים, והוא קיים גם כיום.

שתי דמויות מרכזיות בעת החדשה במסורת הזו, דהיינו בחיבור פיוטים ובהעברת המסורת לדורות הבאים, היו ר' רפאל ענתבי ואשר מזרחי.

ר' רפאל ענתבי נולד בחאלב בשנת 1830 ונפטר בקהיר בשנת 1919. יוצר זה חיבר טקסטים לשירים רבים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מרפרטואר הפיוטים של קהילות יהודי חאלב וקהילות מזרחיות נוספות בכל העולם. נוסף על היותו משורר, היה פעיל מאוד בהוראת מסורת הפזמונים והנחלתה לתלמידיו שהמשיכו אותה גם לאחר מותו.

אשר מזרחי  נולד בירושלים בשנת  1890 ונפטר  בשנת 1967. הוא היה דמות חשובה ומרכזית בקהילה הספרדית של ירושלים. משורר חשוב זה נסע לתוניסיה פעמיים ולימד את המסורת הירושלמית לאנשי קהילת תוניס.

חלק ניכר מן הלחנים של הפזמונים הם של מחברים ידועים במוזיקה הערבית, בעיקר מן המחצית הראשונה של המאה העשרים, כמו סייד דרוויש, זכריה אחמד, ריאד אלסונבטי, מוחמד עבדל ווהב ואחרים. חלק הארי של הלחנים הם לחנים מאומצים מהמוזיקה הערבית והתורכית בעבר הקרוב. השפעה זו של המוזיקה הערבית, אשר יצאה ממצרים ומסוריה, מתוארת מפי החזן הירושלמי מר אברהם כספי, המספר כי בשנות השלושים ועד שנות החמישים של המאה העשרים נקלטה והושמעה המוזיקה הערבית, בעיקר של זמרים ממצרים, בירושלים, וזאת באמצעות תקליטים שהושמעו בבתים פרטיים ובבתי הקפה. מוזיקה זו, לדברי מר כספי, "נכנסה אל הלבבות ואל הנשמות" והפכה לנערצת ופופולרית בקרב היהודים הספרדים והמזרחיים בירושלים. לפי דבריו, רבים מן הלחנים של הזמרים הערביים אומצו בתחילה אל הפיוטים, ואחר כך נכנסו אל התפילה ושובצו במקומות שבהם מבוצעים לחנים בפי כל הקהל.

שירת הפיוטים במסורת "ספרד־ירושלים" מהווה נדבך חשוב בתוך הזרם המרכזי של ביצוע התפילה והפיוט בקרב עדות יוצאי ארצות המזרח בישראל ובתפוצות כיום. מסורת ביצוע זו התגבשה סופית במחצית הראשונה של המאה העשרים בירושלים, והיא משלבת בין השפה העברית העומדת בבסיס התפילות והפיוטים, ובין הביצוע המוזיקלי המבוסס על המוזיקה הערבית, בצירוף השפעות נוספות כמו הרובד הישן של המוזיקה התורכית ומסורות מזרחיות אחרות של פייטנים וחזנים שונים. אוסף הפיוטים במסורת ספרד־ירושלים מלווה את התפילות, את טקסי שירת הבקשות בלילות שבת ואת מכלול טכסי מעגל החיים והשנה של קהילות יוצאי ספרד והמזרח. 


אידלסון, אברהם צ.

 

אוצר נגינות ישראל, כרך IV (נגינות ספרדי המזרח).ירושלים-ברלין

-וינה: הוצאת בנימין הרץ.

תרפ"ג

 

 

ברנע, עזרא

"הבכורה: התגבשות נוסח התפילה במסורת החזנות הספרדית

-ירושלמית עד הגיעה למעמדה כיום", דוכן י"ד: 25 - 38.

תשנ"ו

 

 

יהושע, יעקב

בין מסורת להווי במשכנות הספרדים בירושלים. ירושלים: הוצאת ועד עדת הספרדים

 בירושלים.

1979

 

 

סרוסי, אדוין

 "לראשית שירת הבקשות בירושלים במאה הי"ט", פעמים 56:

106 - 124.

    1993

 

 

שילוח, אמנון

 

המשכיות ותמורה במסורת המוסיקלית של יהודי ספרד. ירושלים:

 משגב- המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח.

  1986

       

 

 

Barnea, Ezra

 

 

1997

"Music and Cantillation in the Sephardi Synagogue", Musical Performance-The Performance of Jewish and Arab Music in Israel Today. Edited by AShiloah. Amsterdam: Harwood Academic Publishers, pp. 65-80.

Katz, Ruth

 

 

1968

“The Singing of Baqqashot by Aleppo Jews”, Acta Musicologica, XL: 65-85.

Kligman, Mark L.

 

 

1997

 Modes of Prayer: Arabic Maqamat in the Shabbat Morning Liturgical Music of the Syrian Jews in Brooklyn. Phd. diss., New York University.

Seroussi, Edwin

 

 

1990

“The Turkish Makam in The Musical Culture of the Ottoman Jews, Sources and Examples” Israel Studies in Musicology 5: 43-58.

Shelemay, Kay K.

 

 

1998

Let Jasmine Rain Down – Song and Remembrance among Syrian Jews. Chicago and London: The University of Chicago Press.