מסורת שירת המפטירים התורכית

---

שירת הקודש העברית הספרדית בקיסרות העות'מנית אחרי ר' ישראל נג'ארה כמעט שאינה מוכרת משלוש סיבות עיקריות: האחת, רובה גנוזה בכתבי יד ומעט ממנה חבוי בקבצים של בקשות ופזמונים בלתי מדויקים; שנית, קשה ביותר לזהות את מחברי השירים ולברר פרטים ביוגרפיים על אודותיהם; שלישית, חוקרים מעריכים שירה זו כירודה באיכותה וכבלתי ראויה לעיון ומשום כך היא לא זכתה לעיון רציני. החוקר יוסף טובי סיכם כבר לפני למעלה משני עשורים את המצב הזה:

שירה זו בדרך-כלל רחוקה מטעם בני-דורנו, וכאמור אף מסמלת את תקופת הירידה בשירה העברית שלאחר גירוש ספרד, עם השיא שהיה בשירת נג'ארה. אולם אין ספק, שיצירה פייטנית פורה זו, בצד שירת הקודש של משוררי-ספרד הגדולים, היה בה משום ביטוי נאמן לרחשי-לבותיהם של בני הקהילות היהודיות במזרח ... והיא היתה מקובלת עליהם בהתכנסויות בבתי הכנסת...ומעל הכל - בלילי-שבתות הארוכים שבחורף, בהתכנסויות לאמירת בקשות במנגינות של רומאנסות ספרדיות ומקאמים ערביים, המושכות אליהן המונים לבתי הכנסת עד ימינו
(יוסף טובי, "השירה העברית בארצות-המזרח ובצפון אפריקה", פעמים 2 ]תשל"ט[, עמ' 64).

כמו במקרה של שירת ר' ישראל נג'ארה, יש להבין שירה זו ולבררה לאור זיקתה לביצועה המוזיקלי בהתכנסויות מיוחדות בבתי הכנסת. הייעוד המוזיקלי המובהק מתבטא בכתבי היד עצמם שבהם צפונים השירים. כל כתבי היד של שירת קודש מן המאות הט"ז–י"ט מסודרים לפי המקאמים התורכיים, בתבנית שקבע ר' ישראל נג'ארה בספרו "זמירות ישראל" ועוד יותר ב"שארית ישראל", שלא ראה אור, אך השפיע רבות על תלמידיו־ממשיכיו בארץ ישראל, בסוריה, בתורכיה וביוון. לכל שיר כותרת ובה פרטים כגון שם הלחן התורכי, הערבי או הספרדי עליו מיוסד הפיוט, שם הסוגה המוזיקלית התורכית, ושם התבנית המקצבית שעליה מושתת השיר (האוסול). לפעמים נמצא בכתבי היד העבריים את שמות המלחינים התורכיים שחיברו את הלחנים שעליהם מבוססים הפיוטים.

לר' ישראל נג'ארה קמו תלמידים רבים – בין החשובים שבהם נציין את אבטליון ב"ר מרדכי דויק, מגדולי המשוררים בתורכיה במאה הי"ז. ידיעותינו על חיי אבטליון מועטות. משפחתו מוצאה מהעיר קושתא (איסתנבול), שבה נולד כנראה סביב לשנת ש"ל (1570). הוא נדד לארץ ישראל וכנראה ששם פגש את רבו, ר' ישראל נג'ארה. אחרי מות רבו שב לתורכיה והתיישב בעיר אדרינופוליס, היא אדירנה של היום. שם הוא הפיץ את השירה העברית החדשה מבית מדרשו של ר' ישראל נג'ארה וייסד את התשתית למקהלת ה"מפטירים", שהייתה מופקדת על ביצוע הפיוטים. הוא גם עמד בקשרים עם המיסטיקנים המוסלמים, הדרווישים המחוללים ממנזר המוולוי. לפי עדות ר' משה הלוי מסרייבו נמצא בידי העדה בעיר זו כתב יד ובסופו כתוב:

"זה חלקי מכל עמלי שעמלתי בעמלה של תורה וכתבתי מכתב ידי למורי ומאורי עטרת צבי החכם השלם וכ"ו כמוהר"ר ישראל נג'ארה נר"ו וכ"ו ויתערה כאזרח רענן בבני חיי ומזוני וכ"ו אבטליון בר' מרדכי". 

גם בין התורכים הלך שמו של אבטליון לפניו כמומחה למוסיקה העות'מאנית האמנותית והם כינו אותו "קיוג'וק חוג'ה חכם אבטליון" (המורה הקטן חכם אבטליון). שירי אבטליון מקובצים בספר "חדשים לבקרים", אשר שרד בהעתקים מועטים בכתב יד (המידע מתוך המבוא של ש"א רוזאניס לספר "נעים זמירות", שאלוניקי [תרפ"ט]).

כמה משוררים עבריים עות'מנים מבני זמנם של נג'ארה ושל אבטליון וממשיכיהם ידועים לנו מכתבי היד של פיוטים וממקורות אחרים כגון ספרי שאלות ותשובות: אהרון בן יצחק אלידי; יוסף בן יצחק אלמושנינו (1642–1689), יליד בלגרד; יוסף אמיגו שחי בארץ ישראל סמוך לתקופתו של ר' ישראל נג'ארה ומוזכר בתשובות ר' שמואל די מדינה; יצחק אמיגו, חי בראשית המאה ה־18; אברהם היכיני, מחסידי שבתאי צבי; אהרון בן יצחק המון, חי בראשית המאה ה־18 בקושטא ובאדריאנופוליס, שכמה משיריו הפופולריים שרים גם הקראים; ואליד אליא; יהודא עבאס; משה בן יהודה עבאס (על משורר זה ראו: מאיר ולנשטין, "המשורר רחמים קלעי, סביבתו וחוגו - על פי כ"י שוקן 37", בתוך "ספר חיים שירמן" בעריכת שרגא אברמסון ואהרון מרסקי, ירושלים, תש"ל, עמ' 127, וכן בכתב העת מלילה 3–4 [1950], עמ' 240–254 ובספר "שי להימן", ירושלים 1977, 124-119); יעקוב עמרון; משה פארו; אליהו פאלקון; שלמה בן משה שני (הידוע בקיצור שמ"ש). חלק מן הפייטנים הללו היו מומחים גדולים למוסיקה עות'מנית אמנותית ואף שירתו בחצרו של הסולטן התורכי.

מקצת מן הרפרטואר העצום של שירי קודש מפי הפייטנים הללו נדפס בספר "שירי ישראל בארץ הקדם", אשר ראה אור באיסטנבול בשנת 1925.