צוות האתר
ה"הלל" הוא רצף של שישה מזמורי תהלים (קיג–קיח) הנאמרים בימי חג ומועד ובראשי חודשים מיד לאחר תפילת העמידה של שחרית. חגים אלו כוללים את סוכות, פסח, שבועות וחנוכה, ובדור האחרון גם את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. מאמר זה מציג את שורשיה של התפילה והמנהגים הסובבים אותה.
ה"הלל" הוא רצף של שישה מזמורי תהלים (קיג–קיח) הנאמרים בימי חג ומועד ובראשי חודשים מיד לאחר תפילת העמידה של שחרית. חגים אלו כוללים את סוכות, פסח, שבועות וחנוכה, ובדור האחרון גם את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים.
בתקופת בית המקדש היו שרים את פרקי ההלל בעת הקרבת קרבן הפסח וכבר בימי בית שני נקבעה אמירת מזמורי תהלים אלו כמזמורי שבת ותודה במועדים שבהם רוצים להודות לה' באופן מיוחד. משום כך נתקנה אמירת ההלל בחג הפסח, בחג השבועות, בסוכות ובחנוכה. במנהגים הספרדיים אומרים את ההלל בתפילת ערבית של חג הפסח (ליל הסדר), וזוהי הפעם היחידה שבה אומרים הלל בלילה. בדור האחרון קבעה הרבנות הראשית של מדינת ישראל לקרוא את ההלל גם ביום העצמאות וביום שחרור ירושלים.
בראשי חודשים ובחול המועד פסח אומרים "חצי הלל" (הלל בדילוג) ומדלגים על שני חצאי מזמורים – על חלקו הראשון של מזמור קטו (לא לנו ה') ושל מזמור קטז (אהבתי כי ישמע ה'). אמירת ההלל בראשי חודשים ובחול המועד פסח נתקנה בידי האמוראים (המאה ה־3–5), כנראה מתוך רצון להוסיף מימד של חגיגיות למועדים אלו. משהוחלט להוסיף את ההלל גם למועדים הללו, הוא קוצר כדי לסמן את ההבדל בין המנהג המקורי לבין החדש, שכן אמירת ההלל (השלם) התקשרה לקרבנות החג. בתלמוד הבבלי מסופר שבזמן שהציבור היה מתחיל לאכול את קרבן הפסח היו שרים יחד את ההלל, ובעקבות זאת היו הגגות נשברים מקולות הזמרה.
כאמור, ההלל מורכב מששה מזמורי תהלים: שני המזמורים הראשונים (קיג–קיד) עוסקים ביציאת מצרים. המזמור השלישי (קטו) מתמקד בתפילה על העם לחלקיו השונים ונראה כמזמור שנכתב במיוחד לשירה ציבורית במעמד מרומם. המזמור הרביעי (קטז) עוסק בתלאות שעברו על המשורר ומסתיים בהבטחה להביא קרבן, מנהג מקובל בקרב אנשים בצרה, כמו המלחים בסיפורו של יונה. המזמור החמישי (קיז), הקצר ביותר בתהלים, קורא לכל העמים לשבח את ה' על חסדו לבית ישראל. זוהי אמירה המתאימה למעמד חגיגי בבית המקדש של אומה עצמאית ובוטחת. תוכנו מזכיר את נאום חנוכת המקדש של שלמה המלך. המזמור השישי (קיח) פותח בשירת מענה המזכירה את כל חלקי העם וקוראת להם להודות לה'. לאחר כך מתאר המזמור את סבלו של היחיד, ומסתיים באמירת ברוכים הבאים לעולים לרגל.
מעמד אמירת ההלל הוא חגיגי במיוחד ואחד מרגעי השיא בתפילה. מרבית מזמוריו של ההלל הולחנו במרוצת הדורות ובמיוחד המזמור האחרון, מזמור קיח, שהוא המזמור הארוך במזמורי ההלל, ובו לכל קבוצת פסוקים יש לחן שונה, כך שהלחן מתחלף בין קטע לקטע.
במהלך חג הסוכות מתווסף למעמד אמירת ההלל גם ממד ויזואלי, שכן לאורך אמירת ההלל אוחזים ביד את ארבעת המינים ובקטעים מסוימים בהלל מניפים את הלולב למעלה ולמטה, תוך כדי פנייה לארבע רוחות (דרום צפון מערב מזרח).
הרמב״ם מספר כי הקדמונים נהגו שבתחילת ההלל קורא החזן כל שורה בנפרד והקהל עונה אחריו "הללויה" ובהמשך הקריאה (החל מ"אנא ה' הושיעה נא") הקהל חוזר משפט במשפט אחרי החזן. מנהג זה נשתמר עד לימינו בקרב בני תימן בלבד. מנהג עתיק נוסף, המוזכר כבר בתלמוד הבבלי (סוכה לח, ע"ב), הוא לכפול את תשעת הפסוקים האחרונים של ההלל (מזמור קיח, כא–כט).
גם בספרי ההלכה מודגשת החשיבות של אמירת ההלל בציבור, ואפילו כאשר אומר אותה היחיד בעצמו ראוי לו לצרף אליו עוד שניים שישיבו לקריאתו בחלק מקטעי המזמורים.
בראש ההלל ובסופו קבעו חז"ל ברכות. הברכה בתחילת ההלל מתייחסת לעצם קריאת ההלל ושונה במקצת בין המנהגים. הספרדים מברכים "לגמור את ההלל", ואילו האשכנזים מברכים "לקרוא את ההלל". בימים שבהם קוראים חצי הלל (הלל בדילוג) האשכנזים מברכים כרגיל (לקרוא את ההלל) והספרדים ברובם אינם מברכים.
הברכה שבסוף ההלל משבחת ומהללת את הקב"ה וחותמת את השבחים שנאמרו בהלל. ברכה זו מכונה בתלמוד הבבלי "ברכת השיר", בדומה לשמה של תפילת "נשמת כל חי", הנאמרת בתפילת שחרית בשבתות ובימים טובים. גם בתוכן התפילות ישנו דמיון בין השתיים. בשתיהן מופיע רצף של לשון תפילה ושבח – "יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ ...". חתימת הברכה "ברוך אתה ה' אל מלך גדול ומהולל בתשבחות" מקבילה גם היא ללשון הברכה החותמת את תפילת "נשמת כל חי".
תפילת הלל שצולמה בבית ספר ממ"ד נוה אברהם בפתח תקווה בימי מגפת הקורונה:
