מבוא: מקומה של המוזיקה בהגות החסידית
ידוע ומפורסם המקום החשוב שתופסת המוזיקה בחברה החסידית – באירועים קהילתיים ובחיי הפרט. תופעה זו, שורשיה נעוצים בתפיסות המוזיקה בספרות הקבלה החל מספר הזוהר, דרך כתבי המקובלים בתקופת הרנסאנס ועד לאלה מבית מדרשו של האר"י. בכל אלה נדונו סגולותיה של המוזיקה וכוחה להשפיע מצד אחד על עולם האלוהות על עשר ספירותיו, המייצגות את הכוחות האלוהיים הפועלים ביקום, ומצד שני – על העולם החומרי, עולמם של בני האדם בכלל ועל הנפש האישית בפרט. מימיה הראשונים של תנועת החסידות מיסודו של ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט, 1700–1760), נתנו מנהיגיה ומורי תורתה את דעתם למוזיקה. בכתביהם, שחלקים חשובים מהם הושמעו בעל פה בדרשות שנישאו בהזדמנויות שונות, ניתן למצוא מגוון של התייחסויות אל המוזיקה, טבעה, מקורותיה האלוהיים והאנושיים, כוח השפעתה על הנפש ומקומה בעבודת האל. בין אם היא נתפסת כבעלת ממד תאורגי בשל יכולתה להשפיע על העולמות העליונים, או כפעילות אנושית שבכוחה להשפיע על נפש האדם, המוזיקה נמצאת תמיד במרכזה של ההוויה החסידית.
רעיון השימוש במוזיקה כאמצעי ודרך בעבודת ה' מצוי כבר בכתבי החסידים הראשונים. הוא מעוגן, מחד גיסא, בתפיסה של המוזיקה ככוח משפיע על העולם האלוהי, ומאידך גיסא הוא תולדה של העמדה שניתן לעבוד את האל בדרכים הרבה, על פי הפסוק: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), ואפילו בגשמיות. רעיון זה מקבל משנה תוקף במשנתם של בני חוגו של הבעש"ט, ובמיוחד זו של ר' יעקב יוסף מפולנאה (נפטר בערך 1784) וזו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש (1704–1772), המדמים שירת טקסט כלשהו לתפילה. בעוד ההוגים הראשונים מתארים את סגולותיה של המוזיקה רק כאשר היא מקושרת לטקסטים מסוימים, בעיקר של תפילה, הנה הביטויים הראשונים לתפיסת המוזיקה כישות עצמאית, המשפיעה על העולמות העליונים והתחתונים, גם כשאינה קשורה לטקסט מקודש, מופיעים בהגות החסידית לקראת סוף המאה ה־18 ותחילת ה־19. במקביל למעמד האוטונומי של המוזיקה, ההולך ומתחזק מכאן ואילך, מתארים כמה ממורי החסידות את הלחן החסידי – ה"ניגון" – כביטוי לרחשי הלב הכמוסים ביותר שאי אפשר להביעם באמצעות המילה, אפילו המילה המקודשת – התפילה. מכאן מה שאמרו על הבעש"ט ש"היה שומע דיבורים מקול הכינור", ומה שסיפרו על ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסדה של תנועת חב"ד, שכאשר בא לפניו חסיד להתייעצות או לקבל ברכה, ובשל התרגשותו משהייתו במחיצת הרבי נאלמה לשונו, היה הרבי מצווה עליו לשיר ניגון. ומשמיעת הניגון כבר ידע הרבי מה מעיק על החסיד וידע במה לברכו.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
