תולדות ההגדה
ה"הגדה של פסח" איננה חיבור רגיל, שיש זמן ומקום מסוימים שבהם נוצר, אלא היא לקט של קטעים שנוצרו בתקופות שונות ונוספו אליה לאורך דורות ארוכים, כך שהיא צמחה והתהוותה שלב אחרי שלב[2] (ועובדה זו יכולה להסביר מדוע ישנם נוסחים שונים של ההגדה, שכן לא תמיד נוספו אותם קטעים באותו נוסח בכל פזורות ישראל).
בימי המקדש היו עולים לרגל לירושלים, מקריבים את קרבן הפסח ואוכלים אותו בליל הסדר; אולם איננו יודעים מה נהגו לומר באותו לילה בחיק המשפחה או החבורה. מניין לנו שבכל זאת סיפרו את סיפור היציאה ממצרים? מן הציווי המפורש בתורה בקשר לפסח:
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה', מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
(שמות יג, ו–ח)
אם כך, אחת ממצוות החג היא לספר לדור הבא על יציאת מצרים, שהיא אחד מן האירועים המרכזיים ביותר בתודעה ההיסטורית היהודית; ומתוך מילות הפסוק: "והגדת לבנך" ניתן להבין מדוע מאוחר יותר, כאשר התגבש טקסט קבוע לליל הסדר – הוא נקרא "הגדה של פסח"!
אולם ממתי ידוע לנו על טקסט כזה? רק מסוף ימי בית המקדש השני, כפי שמתועד במשנה, במסכת פסחים פרק י;[3] ואלה הם חלקי ההגדה העתיקים ביותר (ובחלק מן המקרים הנוסח שלהם במשנה שונה מן הנוסח המקובל בהגדה).
לאחר חורבן המקדש נוצר צורך להעניק לליל הסדר אופי חדש, ולכן ההגדה מתרחבת ונוספים אליה קטעים שונים בידי התנאים והאמוראים.[4] איננו יודעים מתי נוסף כל קטע, היכן ובידי מי, וגם הסיבה להוספה לא תמיד ידועה, אך ברור שההגדה הולכת ומתגבשת.
היא בנויה כך שההווה מביט אל העבר: היא מובילה אותנו מהלילה הזה אל ראשית ההיסטוריה היהודית, דרך הירידה למצרים, השעבוד והעבודה בפרך, יציאת מצרים על הנס הגדול שבה, קבלת התורה, הכניסה לארץ ישראל ובית המקדש; והיא חוזרת ומסיימת בזמנם של המשתתפים, ובתפילה לכך שכפי שנגאלנו בעבר – כך ניגאל גאולה שלמה בעתיד. ההגדה רצופה גם בהכרת הטוב כלפי הקב"ה, כשקוראי ההגדה מודעים לכך שלמרות הסבל והצרות (הן של ישראל במצרים והן של הדורות מאז) – הרי שבסופו של דבר "הקב"ה מצילנו מידם"! התפתחות זו מן העבר הקשה אל העתיד המבטיח מביאה לכך שההגדה מסתיימת בתחושת אופטימיות, וכך נחתם ליל הסדר כולו.
המבנה החיצוני של ההגדה מזכיר את הסעודה היוונית־רומית, שבה שתו יין בראשית הסעודה, ובסופה התקיים סימפוזיון [=רב שיח] שנערך בהשתרעות [=הסבה] על ספות וכריות. עם זאת, ליל הסדר וההגדה שנאמרת בו שונים מאד בתוכנם ובאווירה שלהם, והם בעלי אופי יהודי מובהק.
נוסחים כתובים של ההגדה ידועים לנו רק מימי הגאונים,[5] כשהיא בנויה ומנוסחת באופן שנשמר (פחות או יותר) עד ימינו; ומטרת העריכה והכתיבה הייתה לקבוע נוסח אחיד לכל התפוצות (אף שהייתה למשתתפי הסדר רשות להוסיף סיפורים ודרשות כרצונם).
בימי הביניים ההגדה כמעט שאינה משתנה, ורוב התוספות הן של פיוטים, המרחיבים ומקשטים אותה: אוסף הפיוטים הקרוי "נרצָה" בנוי ברוב הנוסחים משבעה פיוטים שנוספו להגדות האשכנזיות, ובמהלך השנים חלקם נכנסו גם להגדות בנוסחי הספרדים; ומקורם כנראה ברצון להאריך את ליל הסדר. פיוטים אלה לא נכתבו עבור ההגדה אלא יועדו במקור לאירועים אחרים, ונוספו אליה לאחר זמן. בחמשת הפיוטים הראשונים ישנם מוטיבים הקשורים לגאולה, וייתכן שהם נוספו מתוך רצון לסיים את ההגדה בייחול לגאולה העתידית; ושני הפיוטים האחרונים – "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" – נוספו אחרונים, ורק במאה ה־19 הפכו לנפוצים. בשני פיוטים אלה (שהם מהאהובים ביותר בהגדה) יש גם מן ההומור, ויש דעה לפיה מטרת הכנסתם להגדה, ודווקא בסופה, הייתה כדי להשאיר את הילדים ערים עד לסוף הסדר.
תוספת חריגה היא הקללה לגויים שבפסוקי "שפוך חמתך אל הגויים", הנאמרים לאחר ברכת המזון. פסוקים אלה ידועים לנו מנוסחי ההגדות האשכנזיות מן המאה ה־12 ואילך, וכנראה נוספו להגדה בעקבות הפרעות שהתחוללו במסעות הצלב. מנהג זה הלך והתפשט, וכמעט אין נוסח של ההגדה שבו אינם מופיעים, אך יש שינויים בכמות הפסוקים בנוסחים השונים (החל מפסוק אחד ועד שבעה עשר פסוקים), ובסדר אמירתם.
ובכן, ראינו שההגדה בנויה שלבים־שלבים, רבדים־רבדים, שהלכו והתגבשו עד שנוצרה ההגדה הידועה והמקובלת. אולם זאת יש לדעת – לא לכל קטעי ההגדה מעמד זהה, ולקטעים העתיקים יש מעמד רם יותר מלקטעים שנוספו בימי הביניים, אף על פי שהחיבור הוא אחד.[6]
