מבוא להוצאת והכנסת ספר תורה

---

ספרי התורה בבתי הכנסת נמצאים דרך קבע בארון הקודש (המכונה גם "היכל"), הארון עטוי הפרוכת שבו מאוחסנים ספרי התורה בשעה שאין קוראים בהם. על מנת לקרוא בהם יש להעבירם מן הארון אל הבימה. מעשה זה מכונה "הוצאת ספר תורה" או "פתיחת ההיכל". לרוב מוציאים עבור הקריאה ספר תורה אחד מן הארון, אך יש ימים שבהם מוציאים שניים ואפילו שלושה.[1]

אף על פי שהוצאת ספר התורה היא מעשה טכני מעיקרו, היא נתפסת כבעלת חשיבות מיוחדת, וכמאמר הזוהר: "אמר רבי שמעון: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים, ובכך מעוררים את האהבה למעלה" (תרגום הזוהר, ויקהל רו, ע"א; בקטע זה מופיע גם "בריך שמיה"). בשל כך פתיחת הארון נחשבת למצווה וזכות, ומכונה בחלק מהמסורות גם "כיבוד", ונקשרו בה סגולות ומנהגים רבים, דוגמת הפקדת פתיחת הארון בידי מתפלל שאשתו נכנסה לחודש התשיעי להריונה או מכירת פתיחת הארון ביום כיפור, המכונה "פתיחת הפרנסה" למרבה במחיר בבתי הכנסת של קהילות הספרדים.

לאחר פתיחת הארון ולפני הוצאת ספר התורה אומר החזן בקול רם, ועמו ציבור המתפללים, כמה פסוקי תחינה ורחמים, כגון "אל ארך אפים"[2] ו"יהי ה' אלוהינו עמנו" – אצל הספרדים, ו"אל ארך אפים"[3] ו"ויהי בנסוע הארון" – אצל יוצאי אשכנז. בשבתות וימים טובים מקדימים לפסוקים אלו את פסוקי השבח "אתה הראת לדעת" ו"אין כמוך באלוהים" הנאמרים בנעימה חגיגית – הן אצל הספרדים והן אצל יוצאי אשכנז (בנוסח ספרד; נוסח אשכנז מתחיל ב"אין כמוך באלוהים"), ולאחריהם מוסיפים בקהילות אשכנז פסוקי שבח נוספים אחדים, כגון "מלכותך מלכות כל עולמים" ו"אב הרחמים".

בשבתות ובימים טובים מוסיפים כאן גם כמה תפילות קצרות שאינן נאמרות בימות החול: בקהילות ציוניות-דתיות ספרדיות מוסיפים את התפילה לשלום חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ולעתים גם תפילה לשלום מדינת ישראל;[4] בקהילות ציוניות דתיות של יוצאי אשכנז תפילות אלו נאמרות בגמר הקריאה בתורה דווקא ולפני השבת ספר התורה לארון הקודש, יחד עם תפילת "מי שבירך" לחולים. בחלק מהקהילות, גם הציוניות שבהן, נאמרת תפילה לשלום החיילים בלבד, ויש בתי כנסת שבהם נמנעים מלומר גם אותה. בחו"ל יש המוסיפים תפילה לשלום המלכות, בשם "הנותן תשועה למלכים" במקום תפילה לשלום המדינה. מלבד הוספות אלו, בקהילות יוצאי אשכנז ישנן גם תפילות קצרות מעין המאורע הנאמרות בעת פתיחת הארון בשלושת הרגלים, בשמיני עצרת ובשבת תשובה (הכוללות י"ג מידות של רחמים, "ריבונו של עולם" ועוד).

אחרי כל אלו תבוא ברוב הקהילות תפילת שבח ובקשה בארמית הלקוחה מן הזוהר וקרויה "בריך שמיה"

על שם פתיחתה, ולאחריה מוציאים את ספר התורה מן הארון. בימות החול החזן או האדם שזכה במצווה זו, אוחז את ספר התורה בידיו ואומר "ברוך המקום שנתן תורה" וכו' (אצל הספרדים) או "גדלו לה' אִתי" וכו' (אצל האשכנזים); בשבתות וימים טובים מקדימים ואומרים "צאינה וראינה" (אצל הספרדים) או "שמע ישראל" ו"אחד אלוהינו" (אצל יוצאי אשכנז), ולאחר מכן מוליכים את הספר אל הבימה. [5]

כשהספר מובל אל הבימה מלווה אותו הציבור בשירת פסוקי שבח לבורא ולתורה הקדושה כגון "רוממו ה' אלוהינו" וכו' (אצל הספרדים) או "לך ה' הגדולה" וכו' (אצל האשכנזים). מקובל לנשק את ספר התורה בשעה שהוא עובר ליד המתפללים בדרכו אל הבימה. רבים אף מרימים את ילדיהם הקטנים כדי שינשקו את הספר כדי לחבב עליהם את התורה ואת לימודה. יש גם המהדרים ללוות את הספר בהליכה אחריו.

אחר שהובא ספר התורה אל הבימה, הספרדים והתימנים נוהגים להגביה את הספר – מעשה המכונה "הגבהה" – כדי שהציבור יוכל לראות היכן עומדים לקרוא; מנהג האשכנזים הוא להגביה את הספר לאחר הקריאה בתורה, לפני שמתחילה קריאת ההפטרה.

ההגבהה אצל הספרדים נעשית באופן הבא: המתפלל שזכה במצווה פותח את ספר התורה במקום שבו עומדים לקרוא ומרים אותו כך שקהל המתפללים יוכל לראות את הכתוב בספר, כמתואר במעמד קריאת התורה בימי עזרא: "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם" (נחמיה ח, ה). לשם כך מחזיק המגביה את הספר בשתי ידיו, מרים אותו כלפי מעלה ומסתובב אִתו במקום בתנועה מעגלית איטית, לרוב מימין לשמאל, כדי שכל המתפללים, גם אלו הנמצאים מאחוריו ומצדדיו, יוכלו לראות את הכתוב. הספרדים אוחזים בתיק ספר התורה, והאשכנזים – בידיות התחתונות של "עצי החיים" של הספר (מוטות העץ שעליהם גלולות יריעות ספר התורה).

בזמן ההגבהה אומרים המתפללים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה", ויש המשתחווים כלפי הספר. נהוג גם שבזמן הגבהת הספר מצביע בעל הקורא על תחילת קטע הקריאה באמצעות ה"יד", מוט גלילי קטן ודמוי יד המשמש לסימון מקום הקריאה, המכונה גם "אצבע". גם המתפללים מצביעים על הספר באמצעות ידם, בדומה לאמור בפסוק העוקב בנחמיה: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם".יש המקפידים להצביע דווקא באמצעות הזרת של יד ימין (מנהג שמקורו אינו ברור) או לאחוז בידם את ציציות הטלית בזמן ההצבעה, ולנשקה לאחר מכן, לאות שהמצווה חביבה עליהם. יש גם מנהג, שיסודו בדברי האר"י, לחפש בספר את האות שבה מתחיל שמו של המתבונן.

מאחר שספר התורה לפי מסורת אשכנז עטוי במעיל, בתום ההגבהה יש לגלול מחדש את יריעות הספר, לכרוך אותן ב"אבנט" (מעין רצועת בד הנקשרת סביב יריעות הספר הגלולות) ולעטוף את הספר במעיל הבד. מצווה זו מכונה "גלילה". חז"ל אמרו על מצווה זו: "הגולל נוטל שכר כולם" (מגילה לב, ע"א), ואף על פי כן, כיום מצווה זו נחשבת פחותה בחשיבות ונהוג לתת אותה לילד או לאדם בוגר שמעמדו אינו רם, וכבר תמהו על כך אחרוני זמננו (ערוך השולחן או"ח קמז, ח-ט). בחלק מקהילות אשכנז כוללת גלילת ספר התורה גם הנחה של "כתר" העשוי מתכת יקרה על ראשי עצי החיים וכן הנחה של לוח מתכת עם עיטורים על חזית הספר ("טס" או "מגן"), מעל למעיל. בספרי תורה לפי מנהג הספרדים, ולעתים גם אצל יוצאי אשכנז, מניחים על ראש הספר "רימונים", שהם עיטורי מתכת דמויי רימונים עם פעמונים. פעמים רבות משפחות בקהילה תורמות רימונים אלו לזכר יקיריהן שנפטרו. מצווה זו, בדומה למצוות הגלילה אצל האשכנזים, היא מנת חלקם של צעירי המתפללים: הילדים.

בשבתות וימים טובים נאמרות תפילות קצרות לאחר גמר הקריאה בתורה וההפטרה ולפני השבת הספר אל הארון. בין התפילות: תפילת "מי שבירך" לקהל, הכרזת/ברכת ראש חודש, וכן (אצל יוצאי אשכנז): תפילת יזכור לזכר יהודים שנרצחו על קידוש השם ("אב הרחמים") "יקום פורקן" (תפילה לשלום הקהל וחכמי ישראל), תפילה לשלום המדינה ועוד.

בגמר כל האמור, משיבים את הספר אל הארון. שלב זה מכונה גם "הכנסת ספר תורה". בימות החול, החזן או המתפלל שזכה במצוות השבת ספר התורה נוטל את הספר בידיו ואומר: "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו" והקהל ממשיך אִתו את שאר הפסוקים שמקובל לאומרם בעת השבת הספר ("הודו על ארץ ושמים" וכו'), תוך כדי הולכת הספר אל הבימה. בשבתות וימים טובים מקובל אצל הספרדים להחליף את "יהללו" באמירת "ימלוך" – בהובלת ילדים המתקבצים אל הבימה, סביב ספר התורה, ושרים בקול נעים את הפסוק "ימלוך ה' לעולם, אלוהיך ציון לדור ודור הללויה" (הפסוק נאמר פעמיים ובכל פעם משיבים המתפללים לילדים וחוזרים על הפסוק). אם אין ילדים בבית הכנסת, אומר את הפסוקים החזן או המתפלל שזכה במצוות השבת ספר התורה. בזמן אמירת "ימלוך" נותר הספר על הבימה, והחזן או המתפלל הנ"ל נוטל אותו לידיו לאחר גמר "ימלוך" ומתחיל בהולכת הספר באמירת "מזמור לדוד".

בדרכו של הספר בחזרה אל הארון מקובל לנשקו וללוותו בשירת פסוקים שונים, כדלקמן:

מקובל שהולכת הספר מהארון אל הבימה נעשית במסלול אחד (המתווה חצי מעגל מימין לשמאל) וההולכה מהבימה אל הארון – במסלול אחר (המשלים את המעגל, משמאל לימין).  [6]

לאחר שהספר הושב אל מקום מנוחתו, הארון, אומר החזן כמה פסוקים העוסקים במנוחת לוחות הברית בארון הקודש ובשבח התורה ונותנה ("שובה למעונך" אצל הספרדים ו"בנוחה יאמר" אצל יוצאי אשכנז).

[1]  בימים טובים, בכל ימי הפסח, ביום הכיפורים ובשבתות שבהן חל ראש חודש מוציאים מן הארון שני ספרים: באחד קוראים את קטע הקריאה של המועד ובשני את המפטיר; בשבת שבה חל חנוכה וגם ראש חודש טבת – מוציאים שלושה ספרים.
[2] משמיטים פסוקים אלו בימים שבהם אין אומרים תחנון ומתחילים מיד מסדרת הפסוקים השנייה.
[3] ברוב ימות השנה, אך לא בראשי חודשים, חול המועד, חנוכה, פורים ומועדים שמחים אחרים כגון ט"ו באב, וגם לא בט' באב ולא בבית האבל.
[4] בחלק מבתי הכנסת התפילה לשלום החיילים נאמרת דווקא אחרי "בריך שמיה" ולא לפניו.
[5] בחלק מהקהילות החזן או המתפלל שהוציא את הספר מהארון הוא גם זה שמוליך אותו אל הבימה, ובחלקן נעשה הדבר בידי שני מתפללים: אחד הפותח את דלתות הארון והפרוכת (יריעת הבד המכסה את דלתות הארון מבחוץ), מוציא את הספר ומוסר אותו לידי מתפלל שני – המוליך את הספר לבימה. בעת השבת הספר לאחר הקריאה שומרים השניים על תפקידיהם.
[6] מקובל שמצוות השבת ספר התורה שייכת לאותו מתפלל שהוציא את הספר מן הארון אל הבימה; במקום שבו התחלקה המצווה בין שני מתפללים, אחד מוליך את הספר אל הארון ומעביר אותו לידי השני – הפותח את הארון, מניח בתוכו את ספר התורה, ולאחר מכן סוגר את דלתותיו ומגיף את הפרוכת.