מספר ר' חיים לוק: בדרכנו לבית הכנסת בליל תשעה באב בקזבלנקה עיר מולדתי, כבר בדרך הִרְגַּשְׁתָּ את האבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות הארוכה, באשר נשים מקוננות קבוצות קבוצות מתאספות באותם בתים ומשפחות שאיבדו את יקיריהן באותה שנה, והנה מצאו את ערב תשעה באב כזמן המתאים ביותר להשתתף בצער המשפחות הנ"ל, ואבל היחידים ואבל הקהילה על חורבן בית המקדש – היינו-הך, וכמאמר הנביא ירמיה: וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וכו' (ירמיהו ט, טז). גם מעט נורות החשמל שבבתים – הכול מכובה, ורק נרות בודדים פה ושם מוסיפים אווירת קדרות. גם בבתי הכנסת האורות כבויים ורק נרות בודדים – ממש חושך ואפלה. המפה הפוכה, מעילי ספר התורה הפוכים. הישיבה על הקרקע (ללא שרפרפים...), ושמש בית הכנסת המחלק "אפר מקלה" בראשי המתפללים במקום התפילין – אפר במקום פאר. וכמובן קריאת הקינות, לא רק בקול בוכים אלא בבכייה ממש, כמתו מוטל לפניו... גם קינות בשפה המדוברת, "ערבית יהודית" כמו "קסידת חנה ושבעת בניה". אין אמירת שלום, רק בכי, נהי וקינה. ובסוף קריאת מגילת "איכה". במילים "נפלה עטרת ראשינו", כשכל הצבור ממש נופל ומפיל עצמו לרצפה... אוי לנו כי חטאנו, והכרזת הש"צ – אחינו כל בית ישראל, היום כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו. וכל הקהל מקונן: על היכלי אבכה יומם ולילה וכו'. לקראת אחרי חצות של יום תשעה באב מתחילה ה"נחמה". הנשים מתחילות להכין אוכל לסיום הצום. גם שוטפים את רצפות הבתים כאילו לגרש ולסיים את האבל. דווקא היה מנהג לקנות צעצועים לילדים, או מתוך אמונה בלידת המשיח – "מנחם" אב, או משום שכל הצעצועים היו עשויים חמר (אדמה חומה), תוך כדי משחק המשחקים נשברים, וגם הילדים מצטרפים לבכי על בית המקדש. ותפילתנו בברכת יעקב אבינו הפותחת במילים "הקבצו", "האספו", כשנהיה יחד איש לרעהו – זוהי התחלת הגאולה, במהרה בימינו אמן. למבוא לקינות תשעה באב
|