"במוצאי יום מנוחה", פיוט למוצאי שבת הנפוץ בקהילות רבות בישראל, ידוע בדרך כלל כפיוטו של ר' יעקב מנוי, כפי שמעיד האקרוסטיכון בנוסח המושר הרווח של הפיוט. אולם עיון באחד מכתבי היד הקדומים שבהם הפיוט מופיע, מעלה אקרוסטיכון שונה, לפיו מחבר הפיוט הוא "יעקב מן יריחו"; ואין מדובר כמובן בעיר יריחו הסמוכה לים המלח, כי אם בעיר לוניל שבפרובאנס (דרום צרפת), שכונתה בפי יהודים "יריחו" (lune = ירח, בצרפתית; כך למשל ידוע גם מחבר ספר "המנהיג", ספר הלכה מן המאה ה־12 לערך, בשם ראב"ן הירחי – הוא ר' אברהם בן נתן מיריחו – על שם עירו, לוניל).[1] פרט מעניין נוסף הנוגע לזיהוי מחבר הפיוט, זמנו ומקומו, קשור בפיוט אחר, שמחרוזת הפתיחה שלו דומה ביותר לזו של פיוטנו – הלא הוא פיוטו של ר' אברהם אבן עזרא, "במוצאי יום מכובד".[2] על סמך הבדלים מסוימים בין הפיוטים, ובהתחשב בכך שלפני ר' אברהם אבן עזרא לא נכתבו כנראה שירים במשקל ספרדי מחוץ לספרד, ניתן לשער שפיוטנו הוא המאוחר בין השניים (נכתב כנראה במהלך המאה ה־12), וכי פיוטו של האבן עזרא שימש לו מקור והשראה.[3]
בדברים שלהלן ננסה לצעוד בעקבות השערה זו, ולבחון את הפיוט על רקע פיוטו של האבן עזרא (להלן: ראב"ע); נַראה, כי הפער בין הפיוטים אינו בא לידי ביטוי בהבדלים משמעותיים הנובעים, נניח, מתפיסת עולם דתית שונה, או מחזון גאולה אחר שבו מחזיק כל אחד מהמחברים, אלא בעיקר בהבדלים של נימה וסגנון, המעצבים "אווירה" שונה בכל אחד מהם.
הקשר בין שני הפיוטים נחשף לא רק מן המבנה הצורני הדומה – שני הפיוטים בנויים במתכונת השיר המעין אזורי, וכל צלע בכל אחד מהם בנויה שש יחידות הגייה על פי משקל ההברות הדקדוקי שרווח בשירה העברית בספרד – אלא גם מן הדמיון בלשונן של מחרוזות הפתיחה; כך בפיוטו של ר' אברהם אבן-עזרא (המילים המודגשות ממחישות את הדמיון בין המחרוזות):
בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְכֻבָּד וּבְמוֹבָאֵי יְמֵי מַעְבָּד
שְׁלַח לוֹבֵש כְּתֹנֶת בַּד כְּתֹנֶת הַמָּשִׁיחַ
וכך בפיוטנו –
בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְנוּחָה הַמְצֵא לְעַמְּךָ רְוָחָה
שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה
אך ההשוואה בין שתי המחרוזות, מלבד מה שיש בה כדי להעיד על הקשר ביניהן, מלמדת גם על כמה הבדלים. ראשית, בעוד ראב"ע מייחל לבוא המשיח ("שְׁלַח לוֹבֵש כְּתֹנֶת בַּד / כְּתֹנֶת הַמָּשִׁיחַ"), פייטננו מייחל לבואו של אליהו ("שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה"); אך חשוב ומהותי מזה, לענייננו, הוא השוני בטון ובאווירה של שתי המחרוזות: שתיהן מבטאות אמנם כיסופים לגאולה – גאולה מיָדית, עכשיו ממש, במוצאי שבת – אך בעוד זו של ראב"ע מנוסחת כביכול מעט "מבחוץ", מבלי שעולמו הרגשי של הדובר נחשף מתוכה, הרי שזו של ר' יעקב מלוניל מבוטאת מעמדה נפשית גלויה, עמדה נפשית מלאת עצב ויגון: "שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה".[4]
והנה, הבדל זה ניכר ברבות ממחרוזות הפיוט, הכוללות ביטויי עצב המשקפים את מצב הדובר ואומתו בהווה, וביטויי שמחה המשקפים את הייחולים לעתיד טוב יותר; כך למשל בשתי המחרוזות הבאות (השישית והשמינית, על פי סדרו המקורי של הפיוט):
מַעְיָנוֹת אֲזַי יְזוּבוּן וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן
וּמֵי יֵשַׁע יִשְׁאֲבוּן וְהַצָּרָה נִשְׁכָּחָה
יְהִי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה כִּנְבוּאַת אֲבִי חוֹזֶה
וְיִשָּׁמַע בְּבַיִת זֶה קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה
מעניין לציין כי המילה "שִׂמְחָה" (ופעם אחת: "וְנִשְׂמְחָה"), חותמת ארבע מתוך שלוש עשרה מחרוזות הפיוט (בנוסחו המקורי); לעניות דעתי, ריבוי זה אין לראותו כעדות ליכולת שירית מוגבלת כביכול של המחבר, כי אם לעוצמת הרגשות המובעת בשיר: הדובר השרוי בעצב שאין לו קץ, זה שמנת חלקו בחייו היא יגון ואנחה, מבקש שמחה, שמחה, שמחה. המעיין בפיוטו של ראב"ע, לעומת זאת, לא ימצא בו כמעט דבר מכל זה: הציפייה לגאולה מנוסחת בו כמעט ללא נימה אישית, ופעמים אף בולט בה השימוש בגוף שלישי נסתר, בו מתייחס הדובר לעמו – "רְעֵה אוֹתָם בְּמִרְעֶה טוֹב / וְהַרְבִּיצֵם בְּנָוֶה טוֹב", וכן "זְכוֹר חֶסֶד נְעוּרִים אֵל / וְהַרְבִּיצֵם בַּאֲרִיאֵל". אמנם תופעה זו אינה עקבית לגמרי בפיוטו של ראב"ע – מה גם שניסוחים דומים מצויים מדי פעם בפיוטו של ר' יעקב מלוניל – אך דומה כי בכל זאת משהו מן האישי, הפרטי, החווייתי, מאפיין יותר את פיוטנו – כפי שעולה למשל מן המחרוזת הבאה, שלא השתמרה בנוסח המושר של הפיוט: "וּרְאֵה עוֹנְיִי וְאֶל קוֹשְׁיִי / סְלַח מִרְיִי וְעִיווּיִי / קְשׁוֹר נָא כְּאֵבִי בְּבֵית אִיווּיִי / בְּקוֹל תּוֹדָה לְךָ אֶזְבְּחָה".[5]
את פיוטו של ר' יעקב מלוניל ניתן לראות, אם כן, כמין "וריאציה" או עיבוד מחודש לפיוטו המקורי של ר' אברהם אבן עזרא הספרדי; לשני הפיוטים משותפת אמנם הציפייה לבוא גואל במוצאי שבת – ציפייה המאפיינת רבים מפיוטי ההבדלה במסורת ישראל – אך יחד עם זאת הם נבדלים בניסוחה של ציפייה זו: קולו המרוחק מעט של הדובר בפיוטו של ראב"ע, מוחלף בקולו המעורב והנרגש בפיוטו של ר' יעקב, ומעניק נופך אישי וקרוב יותר לתחושת היגון מזה, ולייחולי השמחה מזה.
[1] האקרוסטיכון "יעקב מן יריחו" מופיע באחד מכתבי היד של מחזור ויטרי (מחזור צרפתי מן המאה ה־12 לערך, המיוחס לר' שמחה מוויטרי, שזהותו המדויקת וזמנו עומדים במחלוקת בין החוקרים. למחזור זה נודעה חשיבות רבה בחקר מסורת התפילה, נוסחה והתפתחותה, בחקר מנהגים והלכות שונות הנזכרות בו, ועוד. ראו עליו במאמרים הבאים: ישראל משה תא-שמע, "על כמה ענייני מחזור ויטרי", בתוך: עלי ספר, יא, תשמ"ד, עמ' 81–89; שמחה עמנואל, "לעניינו של מחזור ויטרי", בתוך: עלי ספר, יב, תשמ"ו, עמ' 129–130). כתב יד זה מבוסס על מחזור ויטרי, אך כולל תוספות רבות שאינן מופיעות ברוב כתבי היד האחרים של המחזור, ובתוכן גם את פיוטנו. האקרוסטיכון "יעקב מנוי חזק" הרווח בסידורים מופיע אמנם בכתב יד אחר של מחזור ויטרי. על כך ראו במחזור ויטרי מהדורת אריה גולדשמידט, הוצאת "אוצר הפוסקים", ירושלים תשס"ד, עמ' שי–שיא. כתב היד המדובר נדון בהרחבה במבוא למהדורה זו, עמ' 44–51. להלן סקירת הדומה והשונה בין הנוסח המושר לנוסח המופיע בכתב היד: שבע המחרוזות הראשונות משותפות לשני הנוסחים (מחרוזת הפתיחה, ולאחריה האותיות "יעקב מנ"); בנוסח המושר מופיעה לאחר מכן מחרוזת הפותחת במילה "וִידִידִים" – מחרוזת המופיעה בנוסח המקורי רק כעבור שתי מחרוזות אחרות, ופותחת שם במילה "ידִידִים" ללא וי"ו החיבור; לאחר מכן מופיעה בשני הנוסחים המחרוזת "יְהִי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה" – אשר בגללה יש שסברו כי הפיוט נתחבר לשבת ראש חודש, או לשבת שבה מקדשים את הלבנה; לאחריה מתפצלים שוב הנוסחים: בנוסח המושר מופיעה המחרוזת "חָזָק יְמָלֵּא" – מחרוזת שבנוסח המקורי פותחת במילה "חָי", ומופיעה רק כעבור שתי מחרוזות נוספות; כן כולל הנוסח המקורי שלוש מחרוזות שכלל אינן מופיעות בנוסח המושר.
[2] "במוצאי יום מכובד" מופיע אף הוא באותו כתב יד של מחזור ויטרי, מיד לאחר "במוצאי יום מנוחה". זיהוי מחברו כר' אברהם אבן עזרא מבוסס על האקרוסטיכון "אברהם" ועל המשקל הספרדי שבתבניתו נוצק, ועל סמך העובדה שלא ידוע פייטן אחר בשם אברהם מתקופה זו. הוא נדפס ופורש על ידי ישראל לוין, שירת הקודש של ר' אברהם אבן עזרא, ירושלים תש"מ, כרך ב, עמ' 310–313 (שיר 364).
[3] על פי בנימין בר תקווה, "אליהו הנביא בפיוטי ההבדלה", בתוך: אפרים חזן ויוסף יהלום (עורכים), לאות זיכרון – מחקרים בשירה העברית ובמורשת ישראל, ספר זיכרון לאהרן מירסקי, רמת גן 2007, עמ' 245–247, ובעיקר הע' 37, 41 ו־42 שם.
[4] האזנה לכמה מנגינות העדות השונות השרות את הפיוט, עשויה לחזק רושם זה; כך למשל דומה כי לחנה הנוגה של חסידות ברסלב קולע מאוד לעמדה הנפשית שתוארה למעלה.
[5] שמא ואולי אף כינויה השונה של השבת בראש כל אחד מהפיוטים מבטא הבדל זה: "בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְכֻבָּד" אצל ראב"ע, מדגיש את מעמדה הנכבד של השבת בעיני אלוהים ואדם; "בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְנוּחָה" אצל ר' יעקב מלוניל, לעומת זאת, מדגיש יותר את היותה יום מנוחה – ומן ההקשר בפיוט נראה כי כוונתו למנוחה לא רק מעמל השבוע, אלא במידה רבה גם מן היגון והאנחה שבהם הוא שרוי בדרך כלל.
