אצרח במר נפשי – עיון בפיוט

---

אצרח במר נפשי – מילים וביצועים

כבר בתיקוני הזוהר אנו מוצאים חיבור בין מגילת איכה למגילת שיר השירים. בעל הזוהר מחבר בין שני חלקי פסוקים מאיכה ומשיר השירים ויוצר חזון של גאולה. באיכה מצאנו: "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" (ד, חלק מפסוק כב) ובשיר השירים מצאנו: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (ה, ב).

בא הזוהר ואומר:

"פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" דהא "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל''. מאי ''נמלא טל''?
אלא, אמר קודשא בריך הוא: את חושבת, שמיום שנחרב בית המקדש שנכנסתי בביתי ביישוב?! [יושב אני רגוע בביתי?] לא כך, לא נכנסתי כל זמן שאת בגלות! [כשם שהרעיה בגלות כך כביכול גם הקב"ה]  

הרי לך סימן: "שראשי נמלא טל", השכינה בגלות, שלימותה וחיים שלה הם ט"ל... [חסרים, כי יו"ד ה"א וא"ו עולים לחשבון ט"ל - ואז חסרה ה"א, האות הרביעית של שם ה' כדי ששם ה' יהיה מלא] (תרגום לעברית של תיקוני זוהר י"ז)

אֶצְרַח בְּמַר נַפְשִׁי 
אֶצְוַח עַל עִיר קָדְשִׁי 
הָיְתָה אֲנִינָה כְּאַלְמָנָה 

בשלוש השורות הפותחות מקונן המשורר על מצבהּ העגום של ירושלים, אשר שלא כמו בשיר השירים אינה מוצגת כרעיה, אלא כאלמנה, כמו בפסוק הפותח את מגילת איכה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה (איכה א, א)

נחזור לשורות אלה בסופוּ של העיון.

נְהִי וְנִהְיָה נֶאֱהָבוּ 
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה נֶעֱזָבוּ 
צִיּוֹן רַבָּת וְשָׂרָת כָּל מְדִינָה 
שׁוֹמְרוֹן זִיוָךְ וְהוֹדָךְ אָן פָּנָה 

בבית השני ממשיך המשורר להזכיר את הפסוק הפותח את מגילת איכה, והפעם הוא מהדהד את מחציתו השנייה. מול רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס של מגילת איכה, מציב לנו המשורר את צִיּוֹן רַבָּת וְשָׂרָת כָּל מְדִינָה.

השורה הבאה מהדהדת פסוק מוכר משיר השירים:

שׁוֹמְרוֹן זִיוָךְ וְהוֹדָךְ אָן פָּנָה?

השאלה "אן פנה" הנָּה הד ברור וצלול הלקוח ממגילת שיר השירים:

אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ (ו, א)

בשיר השירים יודעת הרעיה היכן הדוד ועונה לשואלים אותה:

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים (שם, ב)

ואילו בקינה שלפנינו אין יודעים לאן פנו זיוה והודה של שומרון וציון – השאלה נותרת ללא מענה.

יְדִידוּת נַפְשִׁי וְאוֹר שִׁמְשִׁי
אֵיכָה תִּרְעֶה בִיקוֹד אִשִׁי
עַד מַה לְּבִזָּה וּמְשִׁסָּה נְתוּנָה 
לָמָּה תִּהְיֶה לְאָמָה עֲדִינָה 

שוב לפנינו אזכור נוסף משיר השירים, אלא שאז הרעיה עצמה היא הפונה ושואלת:

הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ (א, ז)

לעומת שאלה זו של הרעיה בשיר השירים, שם המשורר בפי הרעיה שבקינה את השאלה:

אֵיכָה תִּרְעֶה בִיקוֹד אִשִּׁי?

השאלה הזו מצלצלת במשמעות כפולה. המלה תִּרְעֶה עשויה להישמע גם כ"תִּרְאֶה" וכך מקבלים כפל משמעות: האחת – כיצד תוכל לרעות את צאנך כאשר האש הבוערת כילתה הכול, והשנויה, נוקבת עוד יותר – כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות אותי עולה באש?

המילה איכה שבשורה זו היא המקשרת בין שיר השירים ובין מגילת איכה ולא רק אליה. המילה איכה אינה מופיעה רבות במקרא, וארבעה הם המשתמשים בה. הראשון שבהם הוא משה רבנו, האומר לעם ישראל:

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב)

ישעיהו הנביא שואל בתחילת נבואת הפורענות שלו:

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיהו א, כא)

לצדם מופיעה מילה זו בשיר השירים וכמובן במגילת איכה בה חוזרת המילה יותר מפעם אחת.

בקינתנו רומז המשורר לכולן, אך בעיקר כאמור למגילת שיר השירים עם הצירוף "איכה תרעה". הפועל תרעה בעצמו יוצר קשר מרתק בין שיר השירים לאיכה. ההקשר בשיר השירים הוא הקשר פסטורלי של רעיית צאן והרבצתו. כשירמיהו הנביא – המקונן של מגילת איכה – רוצה להביע את שבר החורבן הוא משתמש גם כן בדימוי של צאן רועה, אבל לא צאן הרועה בשלוה אלא צאן תועה, אבוד:

וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף (איכה א, ו)

מַה לְּדוֹד יִדּוֹד מִמְּקוֹמוֹ 
עָזַב הֵיכָלוֹ וְאוּלָמּוֹ 
יַעֲלָה כַּיְּעֵנִים בַּמִּדְבָּר קוֹנְנָה 
גּוֹלָה בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת קִנְּנָה 

גם בבית הרביעי אנו מוצאים הדהודים לשיר השירים. לצד הכינוי 'דוֹד', הלקוח משיר השירים, אנו שומעים פה על יעלה, יענים, מדבר, אריות:

יַעֲלָה כַּיְּעֵנִים בַּמִּדְבָּר קוֹנְנָה 

כאן נעשה שימוש במגילת איכה: בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר (איכה ד, ג).

המדבר מופיע בשיר השירים כמקומה של האהובה:

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר
השירים ג, ו)

המדבר של שיר השירים מתקשר למדבר של איכה והיענים. אולי גם לשון "מי זאת עולה" מתקשרת ליעלה בפיוט שלנו.

חיה נוספת בבית זה היא האריה. האריה מוזכר בשיר השירים בפסוק: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שם ד, ח). זוהי הבטחת הדוד לרעיה שתבוא יחד אתו עד למרומי שבתו והוא יגן עליה. והנה אומר המשורר, במקום להיות עִם הדוד במעונות אריות נמצאת הרעיה מקננת (גם שוכנת וגם מקוננת) בין שִני אריות – מקום מסוכן שעלול לבלוע אותה בכל רגע.

שָׁמּוּ שָׁמַיִם וְסָעֲרוּ 
הִתְפַּלְּשׁוּ אֵפֶר וְשָׂק חָגְרוּ 
וּשְׂאוּ נְהִי וּמִסְפֵּד וְקִינָה 
קְרָא אֵיכָה שְׁכִינָה נֶאֱמָנָה 

הבית החמישי חסר הקשרים למגילת שיר השירים, אולם ניתן למצוא בו דווקא הקשרים למקומות אחרים במקרא:

לנבואות החורבן של ירמיהו (ב, יב): שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד (ב, יב), למגילת אסתר: אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים (ד, ג), ושוב למגילת איכה על ביטויי הקינה שבה.

הוֹד כָּל עוֹלָמִים וַהֲדָרָם 
מְקוֹם מְצוּקִים וְאוֹצְרָם
נֶעְדַּר יָפְיוֹ וְתָאֳרוֹ נִשְׁתַּנָּה
קָדַר מְאוֹר הַזֹּהַר פְּנִינָה 

גם הבית השישי נעדר כמעט לגמרי אזכורים משיר השירים למעט בשורה השלישית: נֶעְדַּר יָפְיוֹ וְתָאֳרוֹ נִשְׁתַּנָּה. שורה זו באה לעומת עדותהּ של הרעיה בשיר השירים: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה (א, טז).

חוֹן יָהּ וְרַחֵם עֲלוּבָה 
זְכוֹר כְּקֶדֶם אַהֲבָה 
קִרְאִי שְׁנַת הַדְּרוֹר לַאֲנִינָה 
עָרוּהָ שׁוּבִי לִמְסִבֵּי הַיּוֹנָה 

הבית השביעי פותח בתחינה לחנינה. בשורה השניה משלב המחבר פסוק ממגילת איכה יחד עם תיאור הנחמה המפורסם של ירמיהו. במגילת איכה נאמר: חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (ה, כא); ירמיהו בנבואתו אומר: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ב, ב). שני שברי פסוקים אלה מולחמים יחד למשפט: זְכוֹר כְּקֶדֶם אַהֲבָה.

השורה השלישית בבית מתכתבת עם הבית הראשון. שוב מוזכר הביטוי אנינה כתיאור לאלמנה (וראו גם פירוש הפיוט).

השורה המסיימת את הקינה מחברת את שיר השירים יחד עם מזמור קלז, הנאמר כמה פעמים בתשעה באב. שם מצאנו:

זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (פסוק ז)

ובשיר השירים מצאנו:

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ (א, יב)

תיאור החורבן והשמחה לאיד של אדום יחד עם המלך שמסב לשולחן בשיר השירים מופנים כעת שניהם לרעיה. הרעיה, זו אשר עָרוּ אותה, נקראת לשוב ולהסב עם המלך ולחזור ולהיקרא יונה ולא אלמנה אנינה. כך בהתאם למסורת כלל הקינות הנאמרות בט' באב, מסיים גם מחבר הקינה "אצרח במר נפשי" בתקווה לגאולה.