החתונה השמיימית
"אפשר לומר שהשבת הוא יומה של הקבלה (תורת הסוד היהודית). ביום זה פורץ אור העולם העליון אל תוך עולם החולין שבו חי האדם בששת ימי המעשה...", כך פותח פרופ' גרשם שלום, מן הגדולים בחוקרי הקבלה במאה העשרים, את דיונו בשינוי שחוללה תפיסת העולם הקבלית במנהגי השבת. תורת הנסתר רואה את השבת כיום "הזיווג הקדוש' בין האל לעם ישראל, הנדמים בעיניה לחתן וכלה.
מתוך סדר מנחה וערבית, עיראק, 1867, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
הביטוי המפורסם ביותר לתפיסה זו נמצא בשירו של רבי שלמה אלקבץ, "לכה דודי לקראת כלה". הכלה היא עם ישראל, והדוד (מלשון חתן אהוב, "עת דודים") הוא האל. זוהי התפיסה שעליה מיוסדים גם שלושה פיוטים נפוצים אחרים, הפיוטים שחיבר האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) במאה ה־16 בצפת לשלוש סעודות השבת, שכל אחד מהם עוסק במהות המיסטית המיוחדת לאותו זמן בשבת. כך, בליל שבת, לפני הקידוש או אחריו, מושר הפיוט הראשון, "אזמר בשבחין", המתאר את החתונה השמיימית – "קרבו שושבינים, הכינו קשוטים לכלה..."