המצפה

"שבועון בעברית בעל אופי ציוני-דתי, שנחשב לביטאון לא רשמי של תנועת "המזרחי" בגליציה והיה למעשה המשכו העקיף של "המגיד". "המגיד", העיתון הראשון בעברית שכוון לקוראי העברית באימפריה הרוסית, נאלץ לפעול מחוץ לתחומה מטעמי צנזורה, נדד מהעיר ליק לברלין ובסופו של דבר מצא את מקומו בקרקוב שבאותו הזמן הייתה שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית. עורך "המגיד" האחרון, יצחק שלמה פוקס (שי"ף) הזמין את שמעון מנחם לאזר, שכתב בעיתון בקביעות מאמרים, לערוך אתו יחד את השבועון והוא היה זה שנאלץ לסגרו בשנת 1903. משנסגר "המגיד" לאזר לא השלים עם העובדה שבגליציה לא יופיע עיתון עברי והחליט להוציא לאור שבועון חדש בעברית ""המצפה: עיתון שבועי לכל ענייני החיים לספרות ולמדעים ולכל ענייני היהודים". כמקובל בעיתונים רבים הקדיש לאזר את עמוד השער בגיליון הראשון לפניה אל הקוראים ובה הבהיר את הצורך בעיתון והצהיר על מדיניות העיתון ועל מטרותיו. הוא פותח דווקא בתיאור מצב העיתונות העברית ברוסיה הצארית בה אין העיתונים יכולים לספר את האמת על מצבם של יהודי רוסיה. חרף הצער שגורם מצבם של יהודי רוסיה "יהי לנו, בארצנו החופשית בעניין זה, עיתון עברי, אשר יוותר לכתחילה על כניסתו לרוסיה, למען תהיינה ידי העורך חופשיות ולא יצטרך לכחד האמת תחת לשונו ולמנוע מקוראיו את הידיעות החשובות ואת המקרים הנכבדים אשר יקרו בכל יום ויום ברוסיה הגדולה בישראל ובעמים". בהשוואה ליהודי רוסיה ליהודי אוסטרו-הונגריה היו באמת זכויות רבות והן עוד התרחבו בימי שלטונו של פרנץ יוזף (1916-1830). לאזר מצהיר אפוא בפתיחתו שנמעניו הם גם קוראי העברית ברוסיה הצארית ולא בגליציה בלבד. עוד הוא מבטיח "לתת לבני מדינותינו עיתון עברי לפי התנאים הדרושים פה ולפי טעם בני המערב". העורך ממשיך לאפיין ולהגדיר את עיתונו כעיתון שלא שיעסוק בעניינים יהודיים וציוניים בלבד, אלא גם יביא לקוראיו, במיוחד אלה שאין ביכולתם לקרוא עיתון יומי, את תקציר החדשות החשובות של השבוע שהופיעו בעיתונים היומיים ויפרש אותן מנקודת ראות יהודית וציונית. הוא מתחייב שיהיו בעיתון מאמרים קצרים שיבררו את כל הנעשה בעולם היהודי ללא משוא פנים, שיהיו בו מאמרים מדעיים, מחקרים בספרות חדשה וקדומה וביקורות ספרותיות. כמו כן יפרסם העיתון בכל גיליון " סיפור נחמד או ציור יפה המתאים לרוח היהודי ולמוסרו; גם שירים מטובי פייטנינו. גם לדברי בדיחות יושם לב" (כל ההדגשות במקור). לבסוף מבטיח העורך שהעיתון "יופיע במועד ולא יאחר", וישמור על שפה עברית נקייה. ואכן, מדורי העיתון ותכניו תואמים את הצהרותיו והבטחותיו של העורך ואת המשפט המצורף לשם שבועונו. בעיתון בן שמונת העמודים היה מדור שהוקדש לאקטואליה בשתי האימפריות (עם דגש על הנעשה באימפריה הרוסית) ובעולם בכלל, מדור שהביא חדשות מהעולם היהודי, חדשות על המתרחש בעולם הציוני ומוסדותיו ובהן דגש על חדשות מארץ ישראל, מדור מיוחד הדן בשאלות יהודיות דתיות והיסטוריות, מדור המוקדש למאמרים על מדע וספרות, סיפורים בעלי לקח דתי ומוסרי, סיפורים מאת סופרים ידועים ובהם אשר ברש ועגנון ושירים. אף כי השבועון נחשב לביטאון לא רשמי של המזרחי בגליציה ניכר בו המאמץ הרב שהשקיע עורכו לשוות לו אופי לא מפלגתי ולהתאימו לקהל קוראים רחב ככל האפשר בין יודעי העברית. "המצפה" הופיע בקביעות מדי שבוע. בזמן מלחמת העולם הראשונה היו הפסקות אחדות: החל מאוגוסט 1914 קורא העורך לקוראים לשלם את חובותיהם וספטמבר 1914 היה החודש האחרון לצאת העיתון בשנה זו.שני הגיליונות האחרונים הופיעו במתכונת של ארבעה עמודים. הופעת השבועון התחדשה בספטמבר 1915 והוא חזר למתכונת בת שמונת העמודים אך לא החזיק בה מעמד. הגיליון השני בספטמבר כבר היה בן ארבעה עמודים וכך כל הגיליונות האחרים עד סוף השנה, ואז חדל השבועון להופיע למשך שנה וחצי וחידש את הופעתו במתכונת של שמונה עמודים בספטמבר 1917 והתמיד בה למרות הקשיים הכספיים אוגוסט 1918 (גיליון מ"ז, 30.8.1918). הוא שוב חידש את הופעתו בינואר 1919. במשך שנה הוא הצליח להתגבר על קשייו הכספיים אך הופיע רק עד ינואר 1920 שבו הופיעו שני עיתונים בלבד. ניסיון נוסף לחידוש העיתון נעשה בדצמבר 1920. נראה שהניסיון לא צלח. בגיליון השני בינואר 1921 מופיעה פניה אל קוראי העיתון לתרום להחזקת ואליה מצורפת רשימת שמית של התורמים שכבר תרמו והסכום שכל אחד מהם תרם. אולי קריאה זו נתנה לעיתון אוויר לנשימה עד סוף מרץ ואז נפח את נשמתו".