זמר הפונדקית
מרון, חנה; צמד הדודאים | 1962
בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. הנה כך, פונדקית, מה עושים כאשר הוא מגיע? מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. עם הסוף המחכה ללא ניע. קודם כל השיער, שילבין ויואר, והעור שייבש רך וטוב כמו קש. והפה שילהט כמו קרח, ולזכור את כיבוי העיניים, וקר שיהיה גם הדם, איזה קור נהדר... עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. ולכן אם יוצאים למרחק, למרחק, יש לומר את שיבחו של הגוף, הפונדק. שאחרי קצת שנים של סופה, הוא יפה כמפולת יפה, אך על אף חסרונות ופגמים, אין אחר במקומו, לפעמים. לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים. נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.כבר הוגד שהגוף, שהגוף, הוא אם כך או אם כך, רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, כבר כמעט לא מוצאים בימינו. ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, רק החליפה היא את הקליפה הגופית, אך היתה זו קליפה שהספיקה, לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות, ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, ואת זה היא בקושי הפסיקה... ולכן אם יוצאים למרחק, למרחק, יש לזכור את שבחו של הגוף הפונדק... שמפה לפעמים, כמסופר, שב אדם אל פונדק של עפר, ובשל כמה סיבות וטעמים, הוא משם לא חוזר לפעמים. לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים. נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, כי תמיד הוא אורחים מארח. ונדלקת עליו כמנורה ענקית, הלבנה המכונה גם, ירח. עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, קצת זרה וקרה ומוזרת. מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, או כאיזו תרכובת אחרת. ולכן אם יוצאים, למרחק, למרחק, יש לזמר את שבחו של הגוף, הפונדק. המכיל בערבוב ממוזג, עיצבון, ושמחה מלוא השק. כי שני אלה בתור תאומים, קיימים לעולם, לפעמים... לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים. נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים, נחפזים ותוהים, והומים, ויוצאים... וחוזרים לפעמים. |
השיר "שיר הפונדקית" הולחן על ידי גארי ברתיני בשנת 1962 למילותיו של נתן אלתרמן, כחלק מהמחזה "פונדק הרוחות" שכתב אלתרמן ושעלה בתיאטרון "הקאמרי" באותה השנה. למרות שהמחזה קיבל ביקורת קטלנית במיוחד מידי המבקר חיים גמזו, הפך "שיר הפונדקאית" לשיר העומד בזכות עצמו, והשחקנית חנה מרון, שביצעה את השיר במקור, המשיכה לשיר אותו בהופעותיה, לצד צמד הדודאים, בני אמדורסקי וישראל גוריון. בשנת 1970 נפצעה מרון בפיגוע טרור בשדה התעופה במינכן ועל מנת להציל את חייה נדרשו הרופאים לגדוע את רגלה. לאחר שובה לארץ והחלמתה, עמדה מרון על במת תיאטרון "הבימה", עם רגל מעץ וביצעה את השיר, שעוסק ברובו בהתמודדות עם המוות ובקמילתו של הגוף. הופעה זו נתנה לשיר את תהילת-העד שלו. |
כותר |
שיר הפונדקית |
---|---|
בביצוע |
צמד הדודאים |
מתוך |
ערב של שושנים |
חברת התקליטים |
ישראל : הד ארצי |
תאריך היצירה |
2009 |
השותפים ביצירה |
ברתיני, גארי 1927-2005 (מלחין) אלתרמן, נתן 1910-1970 (מחבר) קריבושי, דוד 1944- (מעבד מוזיקלי) צמד הדודאים (מבצע) |
סוגה |
Theater music |
שפה |
heb |
ISRC |
IL1000002064 |
מספר מדף |
NMC |
מספר מערכת |
990050575880205171 |
תנאי השימוש:
יתכן שאסור להעתיק את הפריט ולהשתמש בו עבור פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
לבירור אפשרות שימוש בפריט, יש למלא טופס בקשה לבירור זכויות יוצרים
מידע נוסף: הפריט עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות טופס בקשה לבירור זכויות יוצרים
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?