ומאז רק סיפורים

"אֻמָּנוּתוֹ של מספר-הסיפורים והסופר יוסל בירשטיין (2003-1920) הייתה בחיבורם העדין של הפתיל והחֵלֶב. ארבע-עשרה שנים לאחר פטירתו נמצאו בארכיונו האישי בספרייה הלאומית עשרים סיפורים שלא פורסמו, אשר הפיחו רוח חיים מחודשת בפתיל יצירתו הייחודית. סיפורים אלו מתארים מעשים פשוטים שבכל יום-יום, שאדם מן היישוב כלל לא היה נותן דעתו עליהם, ובוודאי שלא היה מקדיש את מיטב שנותיו למרדף אחריהם. נסיעה באוטובוס צפוף ודחוק, הַמְתָּנָה מייגעת בתור לקופת חולים ומריבה בין שכנים הן מן החוויות שאליהן נושא המספר הבירשטייני את עיניו, בתקווה לזקק מתוכן את תמצית הקיום האנושי וּפִּשְרוֹ. הערת אגב של עובר-אורח או תגובה ספונטנית של אישה קשת-יום היוו עבורו הזדמנות לעיסוק מפתיע בסוגיות היסוד המטלטלות את החברה היהודית-ישראלית.מלאכתו - מלאכת מחשבת. מתחת למסווה העממי הפשוט מסתתר מהלך סיפורי מוקפד ומדויק, היודע היטב את דרכו וייעודו. בסיפוריו מיזג חומרי-גלם שונים ומשונים לעלילות המציתות את אש דמיונו של הקורא בנקודות מפגש בלתי צפויות. ספונים בהם קולות העבר וגעגועים אל העולם שהיה ואיננו לצד תיאור ריאליסטי מפוכח ושנון של המציאות העכשווית. אנחת ה”קרעכץ" המתלווה אל הסיפור דרך קבע שוזרת בו נימים של כאב ותקווה, המנכיחים את תפיסת עולמו הפשוטה והמורכבת כאחת: "אוי, זה בעצם הסיפור".לקראת מלֹאת מאה שנים להולדתו כונסו ונערכו סיפורים אלו ואליהם צורפו כשלושים סיפורים נוספים אשר כתב וסיפר מעל במות שונות, אך לא שילבם בקובצי סיפוריו הקצרים הקודמים.שם הקובץ נושא את צוואתו הבלתי-רשמית של יוסל בירשטיין: "ומאז - רק סיפורים". -- מן המעטפת האחורית.