הפרדס

"'המעשים אף פעם לא נעשים בזמנם, החיים אטיים מהמתים. הגברים בארץ הזאת מזדקנים מהר יותר מנשותיהם. הם מתייבשים כמו עלי טבק. השנאה היא שמותירה את עצמותיהם במקומן. בלעדיה היו קורסים לתוך העפר ולעולם לא קמים עוד. הרוח הייתה מעלימה אותם במשב פתאומי. לא היו נותרות אלא גניחות נשותיהם אל תוך הלילה. תקשיב לי, יש לי שני בנים. אחד הוא כף יד, השני - אגרוף. האחד לוקח, השני נותן. פעם אחד, פעם אחר. אני מתחננת בפניך, אל תיקח את שניהם.' אמד ועזיז, אחים תאומים, חשבו שיחיו בנחת בצל עצי התפוזים, אך פגז שפילח את השמים הביא את המלחמה לפתח ביתם ופילג את גורלם. אחד מהם יצטרך לשאת את הקורבן הגדול ביותר, בעוד שכולם יוקירו את המרטירים, מתים כחיים." -- מן המעטפת האחורית.