החצוף הארצישראלי

מהדורה מחודשת ומוערת זו מציגה לקורא העברית בן זמננו את פרקי האוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, בנם בכורם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית.קשה להעלות על הדעת נסיבות חריגות יותר מאלה שאליהן נולד מחבר הספר, ששמו הראשון היה בן-ציון בן-יהודה. חייו נחתמו כבר בראשיתם בחותם של עבריוּת. אביו התעקש על בידודו המוחלט. אמו, שחרדה לגורלו, סבלה משיברון לב. ; הגבולות בין הילד ובין הפרויקט הגדול של החייאת העברית ניטשטשו. כל הגה מהגאיו הראשונים, כל בדל חיוך, גם המילה הראשונה שביטא באיחור מטריד - הם יותר מאשר שברי פרקים מרגשים בסיפור הציוני, סיפור תחייתם של עם ושל לשון. ; הם מבטאים דגם חדש וייחודי של המשכיות ביחסי אבות ובנים. השם הספרותי שבחר לו בבגרותו מאגד את שני הוריו: איתמר, השם שביקשה אמו, דבורה, האם העברייה הראשונה, להעניק לו בלידתו, על שם עץ התמר שהיה נטוע בחצר ביתם, ובן-אב"י, היינו: בנו של אליעזר בן-יהודה. לאורך כל חייו תפס עצמו איתמר בן-אב"י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי. איתמר בן-אב"י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריוּת אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד. ; .'רבות עברו עלי בימי חיי,' סיכם איתמר בן-אב"י את חייו רצופי התהפוכות, 'תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה? 'אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב-25 ביולי 1942 בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי - גורלו של גיבורה, איתמר בן-אב"י - אלא גם משום אותה עבריוּת אבודה שתוויה הולכים ונמחים." -- ירון לונדון -- מן המעטפת האחורית.