המוכתרים העבריים בנגב

סיפורם של המוכתרים העבריים בנגב הוא במידה רבה סיפור ההתיישבות היהודית החדשה באזור. הקהילה היהודית החדשה בעזה ובבאר שבע, קבוצות החלוצים בחוות רוחמה ובנגבה, בשלושת המצפים, באחת-עשרה הנקודות ובשבעת יישובי העיבוי - בכל אלה כיהן "מוכתר מקומי" בשכר, גם בתקופת השלטון העות'מאני וגם בתקופת המנדט הבריטי. המוכתר הממונה, צעיר יהודי שידע את השפה הערבית ונשא בצקלונו אידאולוגיות שרכש בתנועות הנוער, לא רק ייצג את היישוב החדש אל מול קציני המחוז הבריטים ולא שימש רק כאיש הקשר עם השכנים הבדואים. הוא היה נציגם של הציונות ושל ערכי תנועת העבודה שעיקרם עבודה עצמית, יחס של כבוד לשבטים השכנים ולימוד אורחות חייהם, חיפוש מתמיד של קשרים במטרה לעצב חיים של "דו-קיום", ולימוד הנגב על צפונותיו כדי להפכו בשיטות מודרניות לאזור חקלאי פורה. המוכתר מטעם היישוב צויד על ידי מוסדות היישוב, קרי ה"הגנה" והסוכנות היהודית, בנסיון המצטבר של מוכתרים ותיקים, נשלח להשתלמויות ולקורסים בשפה המדובר ובמנהגי השבטים ולמד להשיג ידיעות עבור הש"י ונשק עבור ה"הגנה. ; מכאן שהמוכתר לא רק שמר על רכוש ההתיישבות ושדותיה. באמצעות קשריו, בזכות היותו מקובל במאהלי השייח'ים ובתוקף מינויו הביא תועלת רבה ליישוב ולאזור כולו ועד לפרוץ הקרבות במלחמת העצמאות אף מנע שפיכות דמים מיותרת בנגב. הספר מתבסס של מסמכים ארכיוניים, ספרי זיכרונות וראיונות אישיים, ומגולל לראשונה את עולמם התרבותי-חברתי-אידאולוגי של המוכתרים.-- כריכה אחורית