התאהבויות

"הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דסוורן או דוורנה היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לואיסה. עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא היתה, כאמור, אשתו, ואני, לעומת זאת, הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה." במילים אלו בוחרת מריה דולס לפתוח את סיפורה. מריה, עורכת זוטרה בהוצאה לאור בברצלונה, נהגה להתחיל את יום עבודתה בבית קפה שכונתי שבו נהג לשבת גם זוג: גבר נאה כבן כחמישים ואשתו הצעירה, ולעיתים גם שני ילדיהם הקטנים ומכרים נוספים. היה נראה לה שטוב ונעים לבני הזוג ביחד. מריה אהבה להתבונן בהם. לא בגניבה, רק בצנעה. הם העניקו לה תחושה של עולם מסודר והרמוני ואמונה שאם זכתה לראותם בבוקר, מובטח לה יום מוצלח. את שמו של הגבר לומדת מריה לימים מתמונה בעיתון, שבה הוא נראה מוטל ערום למחצה ומדמם מדקירות שעל גופו, עדיין בהכרה אך גוסס. מן הסתם, היא תוהה בינה לבין עצמה, הדבר האחרון שהוא חשב היה: "נרצחתי ללא סיבה. מישהו כאן טעה." ; בקולו הייחודי המפליא לשזור בסיפור מתח מחשבה פילוסופית ותרבותית רחבה ומעמיקה, מהרהר חוויאר מריאס בהלך הרוח של ההתאהבות ובצידוקים שאנשים מנסים למצוא בחסותה למעשים הנוראים ביותר. התאהבויות הוא גם ספר על אבל ועל התאוששות מאובדן ועל חברות והתחמקות מעונש. -- מן המעטפת האחורית