מכתבים מנסיעה מדומה

מכתב אמיתי על נסיעה מדומה

והוא גם הקדמה

אתה,

אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מלות הגאולה המעטות ההן העלולות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אולי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא – נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.

הגיבורה שלי – רות – עלולה לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכול נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי-אהבה לא כדי לשרפם אחר-כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו – לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה – הם דמויות מדומות כמו הנסיעה.
שם אהובה של רות עמנואל. היא קוראה לו "אֶל" מתוך חיבה ו"עמנולינו" לשם קיצור. או להיפך.

היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים... משעמם.

תוכן המכתבים האלה ניתן להתבטא בשמו של ספר לטיני אחד מימי הביניים – "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו" – הלוא תבין, העיקר הוא אותו ה"עוד משהו" כי "כל הדברים שבעולם" ביני ובינך מה הם ? – יש מלה צרפתית המבטאת קצת את אופי המכתבים האלה: Causerie תרגומה העברי כבד ומעליב ("פטפוט"? "שיחה נאה"?) – לא לאלה נתכונתי הרי Causerie היא במקצת גם אותה המלודיה העדינה עתיקת-היומין שידי איזו סבתא אצילית פרטוה על פסנתר ישן ומתאנח.

הערים שרות כותבת עליהן הנן רק בועות-סבון הנולדות בדמיון בשעה שהטמפרטורה של הנפש עולה עד °39,9. בכל נשמה יש אוסף פיתוחי עץ עתיקים, השמורים בה מימי הילדות – תמונות ערי-חלום, רחוקות ויקרות. ואחת היא, אם ראה ואם לא ראה האדם את כל הערים האלו אחרי שאסף את פיתוחי העץ בנרתיק נשמתו – אין התמונה משתנה על ידי כך: אין היא קשורה במציאות ובעצם, הרי בשבילנו כל העולם הנו פיתוח עץ פרימיטיבי ולא גדול – ציור עיר דמיונית – כי אלמלי כן, איך יכולנו לשאת בתוכנו את "כל העולם" על פרטיו השונים והרבים? רות לא ראתה מימיה את רוב הערים המתוארות במכתבי נסיעתה: הן רק הד אסוציאציות, בליל חרוזים, תמונות והלך-נפש. לפני כל מכתב ממכתביה היא תופיע לפני קוראי בשבתה בעומק החדר בעיר מולדתה ובכתבה מכתב מפריז או מבריסל. אני כותבת זאת כמו שהציג וַכטַנגוב את "טורָנדוט": השׂחקן מתאפר על הבימה לעיני הקהל – אל לשכוח שהוא שחקן ולא בן-מלך סיני!

נסיעתה של רות נגמרת מפני שהיא סוף-סוף נוסעת באמת, וכנראה טוב הדבר. רגל הדורכת על אדמת נכר יודעת אולי יותר ממוח המגשש במרחקים. מי יוכל להגיד זאת אל נכון?

המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות. פרי בדידותי הם. אני מביאה אותם שי לך – בהרבה תוגה וקצת תודה.
ל.


לילות ראשית הסתיו נשרו אל חלונה של רות כפירות בשלים וריחניים. החרגולים מעבר לחלון ניגנו מנגינה דואבת על פסנתר-השעות הפצוע. ובאוויר – בין האדמה והירח – היה תלוי עדיין הבל-פיו של הקיץ – רטוב וחם. רות הקיצה באחד הלילות ושכחה פתאום את חלומה. רק נדמה לה, כי טוב היה החלום. היא הגישה את ידה אל פניה למשש את חיוכה ולא הרגישה כי היד מחתה דמעה. ולבוקר היה רק פחד מפני עיניו הגבובות של היום וכיסופים – כאד על השפתיים. על כן כתבה:



מסע מַרִיֶנבורג–ברלין
20.10.34

אֶל, הילד שנשאר שם!
איני בוכה. כבר איני בוכה. רק צר לי קצת המקום בתא הקרון עם המילה הגדולה "לעולם".

מלבדה אתי שניים: א. רופא מאסטוניה. יהודי. צרוד. ב. סוכן נוסע מ"אי-שם" – מבטא הרוצה להיות אמריקני. רפש עיירות המזרח על נעלי לכה ולתמהוני... אף לא בדיחה אחת. ריח ניחוח עולה מגבינה הולנדית, בשׂמים רעים וסיגריות זולות. מדברים על לאומיות ובין-לאומיות. המסקנות בערך: עט נובע אינטרנציונלי עדיף ממכונת-כתיבה, כי בעט נובע אפשר לכתוב בכל השפות – הלוא תראה, גם זה מתחיל ככל אותן האנקדוטות מהמין הגרוע: שני יהודים נסעו ברכבת...

ומעבר לחלון – אילנות זקופים וקלי מירוץ ממהרים חזרה אליך, פסים מבריקים כשתי זרועות חשופות הנמשכות לחבק את מתניה של המולדת העזובה, שאינה מתאבלת עלי. – האם כל זה מתרחק, האמנם מתרחק?

באזני מזמזם זבוב דוקרני ומיואש של שיחת שני האנשים הזרים. אני מתחילה לנמנם. איני בוכה. וכשאני מתארת לי את דמדומי מבטך המצל על זו הגלויה, אפשר שאני אפילו מחייכת.

רות

 

ב

מכתב על פגישות והוזלת המוסר

הערב בתוך החדר היה מוכר ובלתי מובן ככלב-בית שהניח את ראשו בחיק בעליו. רות דפדפה בשירים זרים ותמהה שלא היא כתבה אותם. יגון ערים רחוקות היה בשירים, ופני האדם בהם דמדמו וחלפו – חיוורים וגבוהים – כראשי המגדלים הצפים בחלונות הרכבת. היא זכרה את חלונות הרכבת – – – היא כתבה:

ברלין 21.10.34
מלון במְברְגר-הוף

עמנולינו,

רגש ידוע משכבר: המסע מתקרב אל ברלין ואני שוב אותה גימנזיסטית בת חמש-עשרה הממהרת בפעם הראשונה לראָיון. וכשמגיע המסע לשלֶזִישֶר-בַּנְהוֹף ודוהר לקראת אלכסנדרפלאץ, ויודעת אני, כל-כך יודעת, כי בדרך אל הגן הזואולוגי עובר הוא על פני השטיח הירוק של ה"טִירגַרְטֶן", ופותרת את צפייתם של הגגות המצטופפים סביבי, איני יכולה שלא לחשוב, כי זוהי אותה העיר, שרגלי אהבו כל-כך את כבישיה. סנטימנטליות מוזרה תקפה אותי: אין זה ממנהגי לבכות מתוך התרגשות, אך דומה אני כמתרגשת עד דמעות.

מחלון הרכבת רואה אני את אחד הלילות, שעוד לא היו פה עד עתה – וחושבת: הנה תפגשני העיר בתחנת "צואו". הן כבר קיבלה פעם את פני.

אך העיר לא יצאה לקראתי. היה אור שדוף של פנסי חשמל מדמדמים, פקידי תחנה אחדים, פסים ערומים הרוצים לעזוב את העיר הזאת. איש לא חיכה לי. איש לא חיכה לאחרים. רק שניים או שלושה ירדו מן הרכבת. מעבר לפסים נעצר המסע העירוני והיה ריק כמעט כמסע לילה אחרון ביום שני לשבוע. והלץ הקטן שישב רכוב על לבבי ורגליו הארוכות דפקו על קירות חזי, לגלג: "יש להגיד 'ברוך דיין אמת' על העיר הזאת", אך הייתה גם תוגה בדבר.

במלון שלי ידעו כי אָבוא. לא היה רצון למהר להיכנס אל תוך הבית הזר. השארתי את מזוודותַי בבית הנתיבות. הלכתי ברגל. המרחק הקטן והמוכר שבין התחנה ובין בַּמְבֶּרְגֶּר-שטראסה ערב לרגלי.

אבל הרחובות היו זרים לי. חלונות הראווה הגדולים, המוארים למחצה, הריקים, דומים היו לעיניה העיוורות של בת-מלך מתוך אגדה. רק באחד מהם, שהכתובת "גלידה" רמזה מעליו הסתובב צלב-קרס אדום-שחור.

כשיצאתי אל רחוב טָאוּנְצִיאֶן הדהים החושך. ואולי לא היה זה חושך. אפשר ריקות הייתה זו. בשעה זו, שלא הייתה כלל מאוחרת, רדף אחרי שירו של קסטנר:
Nachts sind die Straßen so leer
Nur ganz mitunter
Markiert ein Auto Verkehr...

לי חרה מאוד. אני חסתי על הקיקיון הזה שלא עמלתי בו. שאבות אבותי לא נטעו אותו.
לפנים אהבתיך, ברלין. אהבתי את הטרזנות והקשטנות פה ברחובות אלה ואת קדרות-המבטים בווֶדינג, את זריחת חלונות הראווה של ק. ד. ו. ואת ריח המליח באלֶכּס, את דמותך המגווָנָה והבלתי מובנת כנפשו של אדם קרוב. והנה לפני עיר זרה ומתנכרת.
יוכל היות, שבעוד שנים אחדות כך נפגש אנחנו, אֶל. המסע שלי יקדח ויצהל בהתקרבו אליך. ואתה לא תהיה כלל בתחנה. וכשאצא אליך, אמצא מבט שכל כפתוריו מרוכסים ויד קרה, הנושׂאת לקראתי רק מעט משׂטמה. והלוא זה תהיה אתה.

בק. ד. ו. עוד היו מוארים החלונות, גדולים ונואשים הביטו הם אל הרחוב. והבניין עשה משום מה רושם של הר מתנוסס בטבור העיר. בדרך זו הייתי שבה הביתה מן התיאטרון, מביקור אצל מכרים. בלילה. ליד חלונות בית-המסחר סובבו זונות מצוחצחות, עטופות פרוות, נעולות נעליים גבוהות המגיעות עד ברכיהן. אדומות, צהובות, שחורות. זוכרת אני, כמה נדהם מוחי בן התשע-עשרה, כשנודע לי כי כל צבע נעליים סימן הוא ל"סוג" מסוים של זונות. השחורות – לסדיסטים, הצהובות – למזוכיסטים, האדומות – "סתם". המיון הזה רדף אחרי כחרפתי הפרטית. רבות לא יכולתי אז לסלוח לו לאדם. עכשיו לא היה הדבר מדהים אותי, אף כי עודני, לתמהונך הנצחי, שייכת לטיפוס האנשים היודעים להשתומם ולהתבייש.
פנימיותי לא הפכה עדיין בית-חרושת לחיוכים סקפטיים על כל צרה שלא תבוא. אך דברים כמו אלה – – – בצפון העיר ועל כיכר נוֹלנדוֹרף מטיילים נערים מקושטים ומפורכסים ומחכים לקונה. הם יכלו עוד לשמוע את אגדת אמא על נקמת העז בזאב ולהאמין, כי יש בעולם עזים ישרות ומנצחות. הם יכלו לשבת על ספסל בית-ספר ולקרוא את המאמר הראשון על האנרכיזם – – – בבתי-מרזח המסואבים, במזרח העיר בוכות ילדות קטנות, כשמכים אותן אהוביהן על שהיו "מובטלות" במשך הלילה; שותות בירה ובוכות, בוכות ושותות בירה – אלה ואלה – מה נורא יותר?

פה, בפינת שני רחובות טָאוּנצִיאֶן ופָּסָאוּאֶר, הייתה מתהלכת תמיד נערה בלונדית לבושה פרווה שחורה ונעליים גבוהות אדומות. כבת שבע-עשרה, אולי אפילו שש-עשרה. בלילות קור וגשם הייתה עומדת פה. פניה המפורכסים רק מעט היו עליזים מאוד . פני בעוברי עליה היו עצובים. היא הייתה מחייכת ומביטה בי במין ידידות שאין לפרשה. דומה היה לפרקים, כי רוצה היא לדרוש בשלומי. ואני לא יכולתי לסלוח לה על שאינה שונאת אותי. התביישתי שאני הולכת מן התיאטרון, שביליתי את היום באוניברסיטה, שאני, אם יעז מישהו לגשת אלי ברחוב אפל זה, אעבור על פניו בהבעת בוז מהולה בפחד, אעלה אל חדרי הסגור בפני כל העולם וארדם. על שהיא תבוא בעוד שנים אחדות אל הרופא ותשמע מתוך משׂטמה באַשרו את כל מה שהבטיחו לה חששותיה; וכעבור עוד שנים מספר, מבלי להרפא כליל, בלה ומכוערת, תעמוד על רחבת בּאֶלוי ותהיה "זולה", ואת מקום הנעליים האדומות יתפוס ארנק עור ענקי; ובאחד הבנקים, אולי יצמח ויגדל החשבון, אך לא יהיה עוד צורך לשוב אל אֶרנסט או אל אוטו שלמענו התחיל בוודאי פעם ה"עסק", כי לאוטו יהיו שני ילדים, אישה צעקנית, עבר של מלצר מנוסה וכרטיס מובטלים בכיס, ולא יהיה גם רצון ומרץ לשׂכור דירה קטנה ולחיות בשקט, בלי אנשים זרים, בלי גברים, לפי התכנית האידילית של השנים ההן; ולא יהיה למי להוריש את הסכום המונח בבנק, את הסכום שאינו קטן כלל (הרווחים ברחוב טָאונצִיאֶן היו הגונים למדי). ואני – לי לא יהיה לעולם חשבון בבנק. אני אעבור את דרכי מסיגופים לסיגופים, מבדידות לבדידות, אך "בכל עת יהיו בגדי לבנים ושמן על ראשי לא יחסר". ואני התביישתי לפניה באותה בושה הצורבת של תשע-עשרה שנותי. אַל תלגלג, אֶל, זה היה לפנים... עכשיו אני מתביישת להתבייש.

רציתי לראותה שנית. והנה נצנצו מעבר לבית נעליים אדומות, אולם מעיל הגשם הסתווי היה ישן ובלוי ומעליו ראש מזדקן מכוער – המוסר לא נשתנה במשטר הנציונל-סוציאליסטי – המוסר הוזל.

רחוב בַּמְבֶּרְגֶּר היה תמיד ריק בשעות אלה, אבל העוברים-ושבים המעטים היו אוהבי חברה וחומדי לצון. אני זוכרת שבאחד הערבים, כששבתי במהירות ובצעדים נמרצים הביתה ונעלי-הספורט שלי הכו על המדרכה כעל עור-התוף, רדף אחרי גרמני זקן אחד במשך עשרה רגעים רק כדי להגיד לי: Oha ! Sie jeh'n ja wie ein Drajonner Frolln !
והיום מתנהלים כאן בלי חמדה צללים בודדים.

דלת. המלון שלי. הבית לא נשתנה. בעלת המלון, יהודייה ממזרח אירופה. המלון קיים בערך משנת 1919 ועומד, לתמהוני, עד היום. בכל תקופה עברו עליו צרות מצרות התקופה, והוא קיים ועומד. בזמן שהייתה ברלין מרכז להגירה הרוסית גר פה אנדרי בְּיֶלִי. היה מתקנא בדגים, על האושר שנתן להם הבורא במצולות הים, יום-יום היה מדבר בשבחו של אביו הפרופ' בוגייב, מבטיח, שמכל הריקודים יש עתיד רק ל"קדריל האין-סוף" (היה רוקד על הרצפה את המספר 8), ונעלם מכאן בבוקר לא עבות אחד, כשאיש לא חיכה לזאת. בזמן האינפלציה נולדו ומתו פה מיליונים, ביליונים וטריליונים. בזמן חוסר-העבודה בכו פה בחדריהם שוליות הגלבים והקצרניות על שהדיחום ממשׂרתם והלכו בלי לשלם שכר-דירה ואָבדו ביריד העיר בת ארבעת המיליונים. ועתה, פה הכול מבוהל, חיוור ולוחש – לוחשות המחבתות במטבח, מתלחשות במסדרון בעלת הבית והמשרתת, מתלחשים בחדריהם הדיירים. הכול עושה רושם של דירה קונספירטיבית, המכינה נשק למהפכה, אך לא כאן תיוולדנה מהפכות.

חלון חדרי משקיף אל הרחוב. השעה מאוחרת. ואני, אחרי יום תמים של התרוצצות בעניינַי השונים, עייפה ואיני רוצה לישון. כפעם בפעם עומדת מול חלוני החשמלית. ידעתי: איש לא יצא כאן, לא יכוון את צעדיו אל חדרי. כל ידידַי הלכו מפה זה כבר. ובכל זאת יש לי מחר ראיון עם שני אהובים מימים עברו (לו היית מוכשר לקנא לי קצת!), עם שניים שאינם משתנים לעולם, שבתוך ברלין מתנכרת זו, בין צלבי-קרס וכותנות חומות, שמרו על עצמיותם היקרה והעמוקה – האחד עם החיוך המלבב, השני עם היגון המחריד את תהומות ההוויה: "האדון הצעיר" של בוטיצ'לי ו"סבסטיאן הקדוש" של ריבֶּרַה.
הרחוב נרדם מול חלוני.

Nachts sind die Straßen so leer…
ליל מנוחה, אֶל. אל תראני בחלומות הלילה. אני לא אשוב אליך.

רות