התלמוד
גסטון כהן-סולל, באדיבות בית התפוצות

התלמוד

התלמוד הוא שמם של החיבורים המפרשים את המשנה ומסכמים את הגותם ההלכתית והאגדית של תלמידי חכמים שחיו בארץ ישראל ובבל בתקופת האמוראים. התלמוד נחשב לספר המרכזי והמשפיע ביותר בעולם ההלכה היהודי. ללימוד בו נודעת חשיבות רוחנית עמוקה ורבים גם מוצאים בו מקום לביטוי עצמי ולחידוד החשיבה.

המשנה

המשנה היא חיבור הלכתי שנכתב מתוך התורה שבעל-פה, והיא מאגדת הלכות, דיונים ומחלוקות בנושאים הלכתיים וכן סיפורים ומעשי חכמים. הנושאים הנידונים במשנה נוגעים לכל תחומי החיים, ומכאן נובעת חשיבותה הרבה. המשנה נכתבה בעברית בידי חכמים בתקופת התנאים (חכמי ארץ ישראל), ככל הנראה במאה הראשונה ובמאה השנייה לספירה. מעריכים כי חתימת המשנה - כלומר עריכתה וניסוחה הסופי - בוצעה בידי רבי יהודה הנשיא בשנת 220 לספירה לערך.

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס) העוסקים כל אחד בתחום חיים אחר, וכל סדר מחולק למסכתות, פרקים ומשניות. מלבד המשנה נערכה ה"תוספתא", שבה כונסו "ברייתות", שהן משניות חיצוניות שלא נכללו במשנה.

התלמוד הירושלמי

התלמוד הירושלמי נכתב בארמית בידי האמוראים (חכמי ישראל בתקופה שאחרי חתימת המשנה) שחיו בארץ ישראל, ככל הנראה בטבריה במאות השלישית והרביעית לספירה. הירושלמי מפרש את המשנה ומרחיב את הדיון בסוגיות העולות ממנה, אך בהיקף ועריכה מצומצמים יותר מאשר בתלמוד הבבלי. בדומה למשנה, גם התלמוד הירושלמי מחולק לסדרים ולמסכתות. אך מכיוון ששרדו רק כתבי יד מעטים שלו והם אינם שלמים, לא ידוע אם הנוסח המקורי כלל שישה סדרים מלאים.

התלמוד הבבלי

התלמוד הבבלי, המכונה גם גמרא או ש"ס, נכתב ונערך בין המאה השלישית למאה השישית בידי האמוראים שחיו בבבל. הבבלי נכתב בארמית והוא מרחיב, מפרש ודן בסוגיות הלכתיות, אמוניות ומוסריות העולות מהמשנה. גם הבבלי מחולק לסדרים ומסכתות.
למילה גמרא נקשרו כמה הסברים, ולפי אחד מהם פירוש המילה בארמית הוא לימוד ושינון בדרך של העברה מדור לדור. יש חוקרים המסבירים כי השימוש במושג גמרא התרחב בימי הביניים לאחר שהצנזורה הנוצרית אסרה להשתמש במילה תלמוד, ובמקומה נכתב ונאמר גמרא או ש"ס.

מהמאה ה-15 החלו להדפיס חלקים מהבבלי והם עוצבו בדרכים שונות. במאה ה-16 הודפס "ש"ס ונציה", שהיה המהדורה המלאה הראשונה של הבבלי, ותבנית הדף שבו אומצה במרבית המהדורות שהודפסו אחריו. "ש"ס וילנא" שהודפס במאה ה-19 הפך למודל המקובל של פריסת התלמוד, הכולל 20 כרכים ו-2,711 דפים.

בין הירושלמי לבבלי

התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי החלו להיכתב באותה תקופה בערך, אולם נוכח המצב הקשה בארץ ישראל יצירת הירושלמי הופסקה כמאה שנים לפני השלמת הבבלי. לכן הירושלמי נחשב למלוטש פחות וקשה להבנה יחסית לבבלי שזכה לעיבוד ועריכה יסודיים.

בתקופת יצירת התלמוד הייתה יהדות בבל המרכז היהודי החשוב והמשפיע ביותר. כך הופץ התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל והפך לספר ההלכה המחייב, בעוד שהירושלמי נדחק לשוליים. עד ימינו התלמוד הירושלמי כמעט אינו מוכר לציבור הרחב, ומעטים לומדים בו. בעשורים האחרונים העניין המחקרי בתלמוד הירושלמי גובר, וניכרת תופעה של רצון ללמוד וללמד את תכניו, לצד המשך לימוד התלמוד הבבלי.

בספרייה הלאומית שמורים אלפי כתבי יד של התלמוד ומפרשיו, שהמוקדמים שבהם הם קטעי גניזה מהמאה ה-10. אוסף הספרים המודפסים כולל מאות מהדורות, ובהן אינקונבולות (דפוסי ערש) ודפוסים נדירים מערב גירוש ספרד. בספרייה אפשר למצוא גם הקלטות שמע אתנוגרפיות של לימוד התלמוד בנוסחים שונים, מודעות של מדפיסי התלמוד וכן כרוזים ומודעות המזמינים לאירועי סיום הש"ס וללימוד הדף היומי. 

סיפורים על התלמוד

מקומו המרכזי של התלמוד בהוויה הלימודית היהודית לאורך הדורות הפך אותו גם ליעד להתקפות, לצד מאמצי העם היהודי להתמיד בלימודי התלמוד ככל האפשר. כך נוצרו סביב התלמוד ותרגומיו סיפורים מרתקים, וחלקם נחשפו בזכות מסמכים שהתגלו במהלך השנים. בין היתר אפשר לקרוא כאן על ההתקפות הנוצריות נגד התלמוד בטענה שהוא אנטי נוצרי; כיצד מסכתות מהתלמוד תורגמו ליידיש בתוך מסתור מאימת הנאצים; על מאמצי האיתור של ספרי תלמוד שהוסתרו ונשמרו בימי השואה כנגד כל הסיכויים; על הדפסת מהדורות מיוחדות עבור ניצולי שואה ששהו במחנות העקורים; וכן על הדרישות שהעמיד האפיפיור במאה ה-16 כתנאי להדפסת המהדורה השלמה הראשונה של התלמוד.