הירק כמזון לעם - תרד-גזר-עגבניות
1938. אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית
גלו עודרשות הרבים רוחשת בפעילות פרסומית הסובבת את אחד מן הצרכים האנושיים הקמאיים מצד אחד, והמפותחים ביותר מבחינה טכנולוגית, תרבותית וחברתית מצד אחר – הלא הוא האוכל ואופני צריכתו.
הפרהסיה של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל מציבה בפנינו פנורמה עשירה ומרהיבה של הניסיון הנועז לבניין חברה ותרבות ישראליים כמעט מן היסוד. כך נפגשים החדש עם הישן, הקבוע עם הזמני, החזק עם החלש, הפרטי עם הציבורי, והמציאוּת היום-יומית עם הרעיונות הגדולים.
כל סוגי המזון הם סחורות. יש להם משמעות מסחרית ממדרגה ראשונה ודברי דפוס רבים, שונים ומשונים אשר הופצו בקרב הציבור באופנים שונים מביעים זאת כל אחד בדרכו. יצרנים וסוחרים פעלו מאז ומתמיד לפרסום מוצרי מזון טריים, מעובדים ומשומרים. מירקות ופירות ועד ממתקים, ממוצרי יסוד ועד מותרות, מתוצרת מקומית ומתוצרת חוץ, תמיד עומד הצורך הקבוע לשכנע את הציבור להפנות את הנתח הגדול מהכנסתו המוקדש למוצרי מזון אל המדף הנכון, ולהעדיף את האחד על פני האחר.
הקשר הישיר שבין הרגלי צריכת מזון לבין בריאות ימיו כימי האנושות. מאז ומתמיד מבקשים חקלאים ויצרנים להדגיש בפני הציבור את ערכה הבריאותי של מרכולתם.
ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל קיבל קשר זה ממדים חדשים וייחודיים המתבטאים בניסוחים המפורשים של הכרזות והעלונים, ולא פחות מכך גם במסרים שבין המלים, בעיצוב ובגרפיקה.
דאגה לתזונה נכונה זכתה לתשומת לב מרובה של מוסדות ציבוריים, תנועות וארגונים, עד כי היא היתה במעמד של מעין יעד לאומי במסגרת המאמץ ליצירת "יהודי חדש" בארץ ישראל.
המאמצים ליצור כללי תברואה והיגיינה ביישוב היהודי היו גם הם משימה לאומית. אלה נסמכים כמובן על שיתוף פעולה רחב מצד הציבור הנקרא לשמור על ניקיון רשות היחיד שלו וסביבתו הקרובה ולא פחות מכך גם על רשות הרבים.
בזמן היישוב הם פעלו באופן וולונטרי ופנו אל תחושת החובה של בני היישוב, לצד הוראות ממשלת המנדט והרשויות המקומיות, ובזמן המדינה הם קובעו במסגרת החוק וחוזקו במפעלי הסברה נרחבים.
כרזות ותמונות מתקופת המנדט עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20
מקומה המרכזי של החקלאות במשק היהודי החדש בארץ הדגיש עוד את הביטוי הפומבי שניתן לענייני מזון, ייצורו, שיווקו וצריכתו. בחברה הישראלית בראשיתה, אשר ביקשה להניח בתשתיתה מעמד רחב של עובדי אדמה, ייצור המזונות היה ייעוד אידיאולוגי של ממש, נוסף על המטען הדתי המסורתי שלו בהלכה ובמנהג היהודיים.
כפועל יוצא מהמטען האידיאולוגי וממבנה הכלכלה הישראלית היתה החקלאות, יותר מענפי כלכלה אחרים, ריכוזית מאוד.
כך ברמת הייצור, כאשר משקי ההתיישבות העובדת חלשו על הגידול; כך בתחום השיווק שנעשה ברובו באמצעים קואופרטיביים ריכוזיים; כך גם התעשייה החקלאית, אשר היתה מרוכזת ברובה הגדול תחת הסתדרות העובדים. מובן שגם המגזר הפרטי פעל רבות בקרב הציבור לעידוד הצריכה, בדרכים ובסגנונות שונים בתכלית.
כרזות ופרסמות מימי המנדט וראשית המדינה
עם הכרזת משטר הצנע לאחר הקמת המדינה הפכה התזונה לנושא ציבורי עוד יותר. מנגנוני חלוקת תלושי המזון מזה, והמלחמה בשוק השחור מזה, החצינו עוד את הרגלי הצריכה ואת תכולתו של המטבח הישראלי על גבי לוחות המודעות.
הכרזות מלמדות אותנו שיעורים שאין להם תחליף על החיים בראשית ימי המדינה סביב שולחן האוכל ובמטבח, בין הורים לילדיהם, ואפילו במאבק הפוליטי שבין המפלגות. ולא פחות מכך, הן מלמדות אותנו על המטען הרעיוני החד שאפיין את תקופת הצנע, כשהאוכל, המזון היומיומי, הפך לנושא אידיאולוגי שעמד במרכזו של השיח הלאומי בשנים הראשונות לקיום המדינה.
כרזות ומודעות מתקופת המדנט וראשית ימי המדינה
הכרזות ויתר דברי הדפוס לטווח קצר (אֶפֶמרה) משקפים לא רק את עידוד הצריכה של מזון בבית בלבד, אלא גם בהרגלי הבילוי מחוץ לו. אוכל הוא מרכיב הכרחי בתרבות פנאי – מסעדות, מזנונים, מסיבות ונשפים, ומוקדש לו מקום מרכזי גם בביטויים הפרסומיים הרבים של כל אלה.
במידה רבה, ניתן לעקוב אחר תהליכים חברתיים שעיצבו את פני החברה הישראלית באמצעות כרזות ופרסומות. כמו האוכל עצמו, הכרזה פועלת את פעולתה במהירות ומותירה רושם מידי על כל הצופה בה. זהו ייעודה המסחרי וההסברתי המקורי וזהו גם ערכה התרבותי בדיעבד, לדורות.
כרזות ומודעות מתקופת המדנט וראשית ימי המדינה