סוליטודו

"מאיר קינא באפולו. אבא שלי ואפולו קינאו במאיר. ואני לא ידעתי לעשות מהקנאות האלה כתר זהב לראשי. אולי חשדתי בהם, ובצדק. איש מהם לא ראה אותי באמת. הייתי ציפור תועה ולא מתמסרת, וידעתי שארנון ייזהר. שייקח את הזמן. שיקרא אותי נכון. שיהיה סבלני. כשאני חושבת על ארנון, אני נזכרת בהיסוסים שהיו לי. בהליכה הכושלת על החבל, אף על פי שפרש לי רשת ביטחון תחתיו. אולי היה מלמד אותי ליהנות מגופו ומגופי לאט, ללא פחד, ולברך על כך. אם רווקה, דומיננטית אך מיוסרת, בתה ואביה הנוטש; דמיונה הקשה של הבת לאמה; הכמיהה האיומה לאב; רגש האשמה כלפי האם — בין כל אלה מתניידת המספרת ברכבת הרים רגשית־מינית לאורך שנות ילדותה ובגרותה. מרחק השנים מעניק לה מבט מפוכח, הפורם בעוצמה את סבך הילדות והנעורים אשר הוכתמו על ידי הופעתו המאוחרת, המאכזבת והפוגענית של האב, ועל ידי חוסר האונים הרגשי של האם וציפיותיה המכבידות, וממשיך מהם אל חייה התועים שלה. יכולתה של המספרת לחבר בין הקואורדינטות הסותרות יוצרת מערכת משפחתית מורכבת להכאיב, שהחושניות והחיות הספרותית מעמידות כנגדה כוח שקול, סוחף, ואולי גם מבריא." -- -- מן המעטפת האחורית.